עכשיו הגיע יום שפיכת הלאגר. כמו איזה צוות תרמיליסטים שבורח חדשיים מלוחמי מחתרת קניבאלים בג'ונגלים של קולומביה, ובעור שיניו מגיע עד לפישפש שגרירות אירן (איך לא) בבוגוטה כשהמצ'אטה הקטלנית מונפת מעל ראשם לקראת הנחתה.  "ישראל...ישראל.." הם צווחים במלוא גרונם הניחר "הא אבא'ללה " אומר הש.ג. הגמלוני בשער,  "מה קארו?רוצים קיצאת אוררז פאארסי" ???

זה מזכיר לי את החקירות בכלא הערבי הקלאסי (אולי אפילו גם בשב"כ) רק שהפעם מתחלפים התפקידים, השורד "הטוב" והשורד "הרע".   -  הקטן התח"מנו" מחיפה עוד יכול לחגוג על חמוריותם של עמיתיו ובעיקר עמיתותיו. כל בר דעת אחר היה שולח אותו על קישקושיו וילדותיותו לפסיכולוג "שטח".

טוב רק שלא הוציא את הפיפיון  והשתין על כל העצים סביב ל"עזיבה" הצוותית, זה היה קרוב, אז ודאי היה אומר לצוות הצילום חשוב שידעו "מי כאן הגבר... מי כאן הגבר... ומי שולט בא..ר." (לא חשוב).  הגדול, נועם שלנו הקיסר הבלתי מוכתר של אי המתים הנעלם, (שבקצה שכונת הווילות "ווסקו דה גמה") הציץ לעבר מושבעיו בערב ההצבעה "כלם עברו אצלי" אמר לעצמו תוך גיחוך ילדותי על פניו, "אבל אני פה, והם שם? אכלו אותה, תמיד כשהגיעו אלי לאי, נתתי להם לשבת על כסא המלכות מתוך כבוד אחר כך כשכבר התחילו להתלהב הסברתי להם במעשים שזאת רק "מנוחה ארעית" לפני הנחיתה הקשה.

וכששאל אותו זוארץ את השאלה (עליה עשו חזרה כל היום) התעביר את תליון חסינותך למשהו אחר מהצוות? רצו מהר לערוגת הבצל של מלון "לה חרבוניתה" להביא ל'אם הדמעות' הנועמת קצת "תחמושת" יען כי את העיקר בזבזה ב"חזרות".

חשתי אמש מול המסך הצבעוני לילי, כמו באפיזודת הסיום של "רב מכר " קולנועי מסרי (מיצרי), המייבב דמעותיו עד מוות כקונטרה לדמעות הצופים, שגם אמש לא שכחו "להרטיב" עת ניבטו אליהם פניה המיוסרות עד בלי קץ של הלביאה הלוחמת ונועמת נעמתה. ש ח ק נ י ת - א ו פ י תשמעו לי! תגלית, ה"שורדת מאי הדמעות"! מי זאת מרינה לעומתה? סתם איזה ואדי מדברי יבש, נטול דמעה ורגש.

וכיצד תמרר בבכי, כשמעבר למצלמות הצוות מנופף לה מוטי רייף ה"חצי בוס" בידו המונפת, מסובב בשאלה את כף ידו "מה עם החוזה?" "איזה"? היא לוחשת כשהמצלמה "טוחנת" את נעמה, גם כן תוך סבוב כף יד. "של מאמא עוף.." הוא לוחש תוך תנועות ידים מבהירות בפוזה של כנפיים. "איכככס" היא מעוותת פרצוף (ראיתם לא?), "כמו  קוריצ'ה, לא תהיה עוד שום מאמא"!