סיפור ילדותו ונערותו של ירבעם בן נבט למן בחרותו ועד בחירתו להֶיות מלך לישראל הוא ליבת הספר מלכים ג' המבקש בעצמו להיוותר חותם ברירה למתרחש בספרים מלכים א' ומלכים ב'. יוכי ברנדס מטָה את פנסי התאורה אל עלילה הנמסכת במקביל לזו הידועה כמו החליטה הסופרת להביא לקידמת הבמה את ההרהור והערעור על הידוע, כמעט כהמשכה של מסורת יהודית מרתקת ומשובחת הבוחנת ודורשת את הכתוב והגלוי.

יוכי ברנדס כתבה את ספרה בשלושה חלקים, בחלק הראשון אנו מתוודעים אל ירבעם המוקדם, כאן נשתלים באופן ברור סודות הנקשרים לשקרים אשר ילכו ויותרו בהמשך הספר. בחלק השני אנו קוראים את סיפור ימי מלכותם של שאול, דויד ושלמה דרך עיניה של מיכל בת שאול, ולבסוף בחלק השלישי עת נפתר המתח הקדום נוצרת העלילה המביאה את ירבעם בן נבט אל כס המלוכה. המעברים בין שני חלקיו הראשונים של הספר היא יצירת מבנה של חידתיות, מעין בלשית, מעט מן הכתיבה הריגולית, המגלה את עצמה ובתוך כך מעלה סימני שאלה נוספים עד לבנייתו של תצרף פרוש - המונח לספו של החלק השלישי שדחיפות מאורעותיו מאיצה את התרחשותו עד לסיומו.

אולי מכאן מתחילה הבעייתיות של הספר, הפנסים מתחילים להחוויר ולטשטש. הברירוּת הזו מחליקה את כל הרישום ל-ליד, כמעט, מעין, כמו, אולי. קורא הספרות והמתהלך בתרבות ובשיח ההעמקה התנכ"ית בכללה מבין ללא כל עניין מיוחד מתח והפתעה את הניסיון לשזירת נרטיב המביע רבדים מדרשיים נמתקים בשרטוט פחת-תעלומתי כדי הכנת תמהיל כל כך מובן מאליו עד היותו לחסר מסתורין ויופי.

נראה היה לי כי במופגן נכתבת כאן פשטנות. יוכי ברנדס, שנדרשה לדרש, חטאה אפילו לפשט והוציאה תחת ידיה  חיבור צורם ברדידותו. הרמזים המטרימים שטוחים, סימני הדרך מרפרפים והפתרונות טורדים בהיותם חדלי משמעות האמורה להביא מענה לחסך אותו מצאה הסופרת בראשיתיות התנ"כית.

ואולי דווקא מכאן מתחילה הבעייתיות של הספר. שכן המתהדר באיור מלכים ג', ביקש ליצור נוכחות להעדר, ביקש למצוא לנעדר, ביקש למלא, להשלים, להניח - אל הנטול השלול והחשוך. והלא הייתה צריחה להצטייר כאן תמונה נושמת, הווה, בועטת, מצטחקת, מתחקה נעלמת ומתגלה אט אט לתוך מבוע מאיר של תובנות אחרות הנמתחות על פני בד יריעה משקיק, חופן ומפעים את המבט בהופעה צפוּנָה נפלאה ובוערת הקשובה אל המיתוס בעודה מפכּה אתוס בן זמננו - ולא היא.  

די אם נתבונן אל שלושת חלקי הסיפור שרצו להגיד דבריהם דרך שלוש דמויות - ירבעם הילד המתבגר, מיכל בת שאול וירבעם האיש רגע לפני מלוכתו, אך יוכי ברנדס אינה פותחת את הלמוּת שפתם אליהם, אל הקורה ואל הקורא, שלושת החלקים כאחד מוקלדים באותה הלשון, ירבעם הנער מביט אל מציאות חייו ממש כמו מיכל ובדיוק כפי שיראה את ההתרחשויות כמבוגר.

בתחילה הייתה זו עבורי תמיהה - איך מעז סופר המבקש להפּך עולמות עם ובזכות דמויותיו לכתוב את יומנן האישי באותו אופֶן, אך זו הייתה הרמת גבה קצרה שכן למעט הזמן הכרונולוגי לא עוברות הדמויות של הספר כל התהלכות הלואטת את מהותם - ומרכיבה בהן מארג חומר ורוח, כך נותרות הדמויות רבוצות שרועות ומפורקדות לאורכם של ארבע מאות עמודים הסופרים את עשרות שנתוניהן.

הייתי יכולה להפנות את תשומת הלב אל ספרים כמו 'תנ"ך עכשיו' של מאיר שלו, 'דבש אריות' של דויד גרוסמן ואפילו 'אלוהים יודע' של ג'וזף הלר, כדי להבין איך אפילו כשקווי מתאר אופי קובעים ומקבעים את גורלה של דמות מימי ילדותה ועד לפסגות קורותיה עדיין עוטפת את היצירה היוליות של שאר רוח אך אם נסב לרגע פנינו מספרה של יוכי ברנדס נדמה כי לא נוכל לשוב אליו עוד ועדיין, ישנה עליבות בסיפור שכוליותו בחסך ובחסר.

אזי אולי מכאן מתחילה הבעייתיות של הספר. יוכי ברנדס מצהירה במקצבי סיפורה כי היא מחפשת אתונות. אולם ניתן לדעת כי התָּר אחרי היעד ירצה למוצאו גם אם יאותר מתחת לפנס מתוך תקווה זחוחת דעת כי כך תיחשף תהילת מלוכת יקום. ודאי שאין כך, המשא שחרך בשכמותיהם של יוכי ברנדס ודמויות ספרה פרק עולו בנקיקי המסע בחריצת משפט אחד ויתום - "ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד/ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים" , מכאן ואילך כל הסבר, מענה, פתרון ותשובה ינעצו בכך שאת הסיפור המקראי כתבו הסופרים של בית דויד ולכן הם מתועלים בחריצי הרווח וטובת ההנעה של תשואת המלוכה.

במעטה חלל ריק זה, מסנוור בתחכומו, השמות: שלומעם-ירבעם, המצבים: צרועה-בת מלך, המדרשים: 'למה צחקה מיכל לדוד', הוא ציפוי דוק. אבל ריקנות לא הייתה ואינה יכולה להיות חיפוי, ומתוך הבלוּתוֹ של זה כופה יוכי ברנדס פרשנוּת מאוולת. את עוולת מעשי הנבלה היא מפטירה כרעות רוח - פילגש בגבעה ותמר - נרצחו ונאנסו שוב, שכן הסופרת של מלכים ג' המתייהרת בדברי בלע לשאת את דגל הנשים, משוחררות, חזקות, חיוניות, אשר בתעוזתן ובחוכמתן הן שסללו את תוואי פסגות הסיפור המקראי היא זו המרהיבה לרמוס, לבטש ולבטל את נוראותיה עד מוות של אשת הלוי בגבעה ואת אינוסה של תמר בידי אמנון אחיה. וכך בסוף הסוף קיבעו הבעלים, גוברים בכוחניות על הנשים הנותרות לבָכּוֹת את שרידי עמודי שדרתן. אם רצתה יוכי ברנדס למסור השכל בספרה, הרי הוא: פָּנס הזחיחות מתיז אלומה אפילה עד למאוד.

בשלושה מעבריו ניסיתי להגיע אל הפריכות של תוך ותך פרורי ספרה של יוכי ברנדס. בכל אולי שכזה רציתי לקמוץ את הדלוּת הספרותית. אך בבטחה הייתי מבקשת: "מעטים ורעים היו ימי חייו" - בכל זאת, קצת צניעות וענווה עם עגנון ולו רק כדי שלא נצטרך להספיד בדמי ימיו את הספר מלכים ג'.