כשאר בתי הספר למשחק, גם סופי מוסקוביץ - בית הספר לאמנויות הבמה העלה לקראת 60 שנות המדינה מחזה ישראלי שנכתב ב1975. הפעם מדובר במחזהו של יהושע סובול "ליל העשרים" בבימויו של הדן בעולים מהעלייה השלישית שהגיעו לארץ בשנת 1920 כדי להגשים רעיונות שהעסיקו אותם בגולה ובמקרה ספציפי זה בגרמניה, גליציה ואוסטריה.

אנו עדים ללבטים ואכזבה במידת מה מהעובדה שאידיאות עליהן חלמו טרם העלייה לא יכולות להתגשם במלואן בארץ. העלילה מתרחשת לילה לפני העלייה לקרקע כאשר חברי הקבוצה חושפים את עצמם ומתווכחים על החלום שהיה והמציאות הקיימת.

המחזה הוצג בעבר בתיאטרון חיפה והבימה ומעלה שאלות מוסריות רעיוניות ואידיאולוגיות ע"י חשיפה מחשבתית רוחנית של הדמויות. יש שוני בין החלום, המצב כפי שנראה בגולה, לבין הממשות הארצישראלית.

אנו עדים להתפשטות הרוחנית והפיזית של הדמויות. התפשטות רוחנית זו קשה והיא מודגמת בהורדת הבגדים לעיני הקבוצה והקהל. במחזה המתרחש בלילה אחד אין תשובה להתלבטויות האם החלום הצליח האם נוצרה כאן חברה כפי שחלמו בתקופת העלייה השלישית.  

לראות היום את המחזה בפרספקטיבה של שישים שנה מראה לנו כמה טעינו, כמה הינו תמימים. הקבוצה בא כדי ליצור אדם חדש כי אין כאן צורך ליצור אותו דבר. הם באו כדי ליצור עולם חדש, חברה חדשה החיה על עקרונות של אהבה חופשית, שיתוף בכל וכו'.

למרות אקטואליותם והרצינות שבו נידונים הנושאים היום הם נשמעים כסיסמאות של רעיונות. התערבות הקבוצה בחייהם הפרטיים של חברי הקבוצה לא הצליחה. לא בשיתוף הכל, לא בחדרי האוכל והילדים המשותפים, לא בקדושת האדמה המיועדת לחקלאות.

אהבה חופשית, שוויון היו רעיונות כנראה לא מוצלחים. הפרט ניצח את הקבוצה. התועלת האישית ניצחה את האידיאולוגיה. המציאות גברה על החלום. ליל העשרים הוא לילה של משבר, לילה של אמת, לילה של חשבון נפש וראיית החלום בעיניים פקוחות של המציאות.

עוד אז עקיבא הג'ינג'י אומר "דגניה פרח אקזוטי בלבד...באנו כדי שהעולם יראה איך אנו חיים כאן אדם עם אדם...עליתי ארצה מתוך בושה כדי להפוך ציוני בעת זיקנה...נתתי את עצמי בלי חשבון אך לא קיבלתי טיפה של חום, חיקוי של אהבה"  

הבימוי של דוד כהן לוי טוב מענין ומושך. עיצוב הבמה- פאבל קרלין יעיל, יפה ומתאר את הזמניות של הקבוצה המחכה לעליה לקרקע. משחקם של כל המשתתפים טוב מאוד. נהנתי ביותר ממשחקם של כמה: נפתלי- ראובן רובי פינברג, ששמו משום מה לא הופיע בתכניה ונאמר לי שהסיבה היא שהוא בשנה ב'. הוא אינו חושף את עצמו. אולי הדבר קשור ביחסיו ההדוקים עם עקיבא שאופיים נשאר מעורפל. הליצנות שלו והתמהונות באו כדי לחפות עליו משאלות הקבוצה. הוא במבוכה כאשר מרים מלטפת אותו ובורח.הוא שתקן אך בסופו של דבר הוא היחיד שחושף את עצמו במלואו ומוריד את כל בגדיו.משחקו היה מחושב וטוב.  

אפריים-אידן בוסיאן שהיה די מציאותי אינו בעד חשיפה עצמית והוא בעד פרטיות מוגבלת. האקט המיני אינו פסול ומוכן לעבור לחדר זוגי. יחד עם זאת אידיאליסט במידה. שפרה-מיה שנידרמן שיחקה ברגש והבעה עם רגעים מצוינים. רוצה לחיות לא לפי רצון הקבוצה אלא רצונה היא. אינדיבידואליסטית אך בסופו של דבר בלחץ הקבוצתי גם היא נשברת. הפריע לי במקצת ההיגוי הלא ברור שלה ובליעת חלק מהמילים.  

נחמה-הדס אלטרמן גילמה את הטיפוס שלה כנדרש במחזה על הצד הטוב ביותר. עקיבא-דניאל ארליץ היה מעולה בתחילת המחזה ופחות בסופו.יחסו להתישבות שלילית.שמר על פרטיותו כי כנראה היה לו מה להסתיר. משה-דניאל בוצר היה החזק מבין כל חברי הקבוצה וניסה להשתלט עליה. מרים-דבי סביאן היתה שובבה ישירה לא מתוכחת.  

לראות או לא לראות: היה מענין לראות ולהשוות מה היה החלום ומה הוגשם.נהניתי ביותר הן מהמחזה והן מהמשחק.