שנות החמישים בארצות הברית היו שנים המאופיינות בשמרנות מתחסדת וצבועה. האמריקאים קידשו את ערכי המשפחה והמוסר ואת המציאות טאטאו מתחת לשטיח. אבל המציאות כמו החיים חזקה מכל דבר אחר וכל הבעיות שבעבעו מתחת לפני השטח ולא זכו להתייחסות הולמת בשנות החמישים יתפרצו ביתר שאת בשנות השישים הסוערות. על מדיניות החוץ האנמית ישלמו האמריקאים במלחמת ויאטנם, ההתעלמות מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית תוביל למאבק של מרטין לותר קינג המתון וגורמים רדיקלים ואלימים יותר למען זכויות אזרח, ערכי המשפחה הנוקשים וההתעלמות מהפשיעה הגוברת בקרב בני נוער תביא למרד הגדול של ילדי הפרחים וכמובן הטאבו על נושא המין בשנות החמישים הוא מהגורמים המרכזיים למתירנות המינית של שנות השישים.

זה לא מקרי שדווקא בשנות החמישים צמחו שני סמלי המין הגדולים של המאה, אלביס פרסלי ומרילין מונרו. בעידן בו המין נתפס כדבר אסור, כדבר שיש בו מן החטא כל תנועת אגן של אלביס על הבמה וכל תנועת אגן של מרילין על המסך הגדול גרמה להרגשות עזה וחוללה סערה רבתי. כי אחרי הכל, כולנו יודעים שאין נחשק יותר מן הפרי האסור ואין מתוק מן המים הגנובים.

אחת הסיבות המרכזיות להצלחה של מרילין מונרו היא שמונרו הגדירה מחדש את המיניות הנשית ואת היחס למין. ב1952 רגע לפני הפריצה הגדולה של מ', כאשר היא שחקנית מוכרת אך לא כוכבת על כפי שהפכה תוך שנים מעטות, מתגלים תצלומים שלה בעירום. תצלומים אלו צולמו מספר שנים קודם לכן כשמונרו, עדיין שחקנית אלמונית, נאבקה בקשיים כלכליים בעת שניסתה לפלס דרכה בעולם הזוהר הקשוח. עבור התצלומים קיבלה סכום זעום של 50$ בלבד, יו האפנר, הבעלים האגדי של המגזין פליי בוי קנה אותם תמורת 500$ מן הצלם ושלשל בזכותם מיליונים לחשבון הבנק שלו. חשוב להבין שבארצות הברית השמרנית של שנות ה50 תצלומי עירום שכאלו היו יכולים בקלות לחסל כל קריירה של כל שחקנית אחרת, אך לא את של מונרו.

מונרו לא בחרה להכחיש שזו היא בתצלומים, מונרו לא בחרה להתנצל על "החטא" הנורא שביצעה אלא בחרה להגיב על כל הפרשה בהומור. כשנשאלה בראיון למגזין "טיים" האם נכונה הטענה כי לא היה עליה דבר בזמן הצילומים? ענתה:

"it's not true i had nothing on. i had the radio on" ולמרבית הפלא האמריקאים התאהבו בשוויון הנפש בו התייחסה מונרו לאותה פרשייה שערורייתית ועברו על כך לסדר היום.

מונרו אם כן, הגדירה מחדש את המיניות הנשית. בשונה מדמויות הפאם פאטאל שקדמו לה, דמויות נשים לובשות מכנסיים ומדברות בקשיחות, מונרו מציגה דמות נשית אחרת, לא מאיימת, רכה, נאיבית ויש שיאמרו מטופשת, קלת דעת. מונרו מציגה התייחסות שונה למין שעד אליה נתפש והוצג כמשהו שיש בו מן החטא ומהמסתוריות ואילו היא הציגה את המין כדבר טבעי, יפה ומצחיק, דבר שיש בו מן ההומור. השילוב שיש בה של מיניות ונאיביות, חושניות וילדותיות הפך את סרטיה לנגישים ופופולאריים כל כך.

השינוי הזה בהתייחסות למין וביחסים בין המינים מוצא את ביטויו בעלילת הסרט הטוב ביותר של מונרו ללא ספק, "חמים וטעים". סרט שזכה בתואר הקומדיה האמריקאית הטובה ביותר בכל הזמנים. עלילת הסרט מציגה דמויות גברים המחופשים לנשים משום שהם בורחים מאנשי המאפיה הדולקים אחריהם. העובדה שהגברים מחופשים לנשים והבלבול בזהות המינית יוצרים את הסיטואציות הקומיות הקסומות שבסרט. ומה ממחיש זאת יותר מסצנת הסיום הבלתי נשכחת בה מגלה מונרו שהבחור הצעיר בו היא מאוהבת הוא למעשה נגנית הסקסופון בלהקה אליה היא משתייכת ומהמיליונר המזדקן אוסגוד המגלה כי ארוסתו היא למעשה גבר ומגיב על כך בשוויון נפש באומרו את המשפט הבלתי נשכח: "well...nobody's perfect"