ב-29 לאוגוסט, לפני כשבעים ושלוש שנים, נולדה בשטוקהולם בירת שבדיה תינוקת מדהימה ביופייה לאב שבדי ואמא גרמנייה. אבל למרות היופי הכובש שנותיה הראשונות לא בשרו טובות.

את אמא אבדה בגיל הרך של שלוש שנים בלבד ובהיותה בת שלוש עשרה גם אביה נפטר עליה. הילדה הצעירה אומצה על ידי דודתה, אך גם הדודה מצאה את מותה שישה חודשים בודדים לאחר שאימצה את הילדה ואת מקומה כמשפחה המאמצת מילאו זוג אחר של דודים שהיו להם חמישה ילדים משלהם.

הדבר היחיד שרמז על עתידה הזוהר של הילדה היה שמה, אינגריד, שניתן לה על שמה של נסיכת שבדיה. העתיד הזוהר לא אחר להגיע. בת שבע עשרה התקבלה לתיאטרון הדרמה המלכותי של שבדיה וכעבור שנת לימודים אחת עזבה את לימודיה והחלה לעבוד כשחקנית. חלפו שלוש שנים, ובגיל הצעיר של עשרים שנים בלבד הפכה אינגריד ברגמן לכוכבת קולנוע בשבדיה.

מי שזיהה את הפוטנציאל העצום שבנערה הצעירה והביא אותה להוליווד היה לא אחר מדיוויד סלזניק, מפיק יהודי מצליח שהשנה 1939 היתה עבורו שנה פורייה במיוחד. מעבר ליבוא משבדיה שעוד עתיד להניב לו רווחים נאים, חתום סלזניק באותה השנה על הפקתו של אחד הסרטים הטובים והפופולאריים ביותר בכל הזמנים - "חלף עם הרוח" בכיכובם של ויויאן לי וקלארק גייבל הבלתי נשכחים.

לא עבר זמן רב וברגמן זכתה להצלחה סוחפת גם בהוליווד. הקהל התאהב בה וביופייה באופן מיידי וגם המבקרים לא קמצו במחמאות. הביקורות הללו את יכולותיה המקצועיות ואת המשחק הטבעי שלה, אשר פעמים רבות נראה כאילו אינה משחקת כלל. ברגמן, נדמה לנו, אינה משחקת אלא פשוט חיה את הדמות כאילו היו אלה חייה היא. האם זה רק נדמה לנו?

הסרט שהפך את ברגמן לכוכבת על בהוליווד ובעולם כולו, הסרט שבזכותו כולנו זוכרים אותה עד היום, הוא כמובן הסרט הקלאסי - "קזבלנקה", זוכה פרס האוסקר לשנת 1994 בו מגלמת ברגמן את אילזה לונד. אילזה מגיעה לקזבלנקה יחד עם בעלה ויקטור לאזלו, מנהיג המחתרות הנאבקות בנאצים באירופה. כמו אירופאים אחרים, רבים מהם יהודים, הזוג מגיע לקזבלנקה הנמצאת תחת שלטון ממשלת וישי הצרפתית, ממשלת הבובות המשתפת פעולה עם הנאצים, בתקווה להשיג את הויזה המיוחלת שתאפשר להם לצאת את קזבלנקה בטיסה לליסבון ומשם לאמריקה, הרחק מהישג ידם של הנאצים.

השניים מגיעים ישירות לבאר המפורסם ביותר בעיר הנמצא בבעלותו של ריק (האמפרי בוגארט) . לתדהמתה מגלה אילזה כי ריק הוא אותו ריק שהכירה בפריז, אותו ריק בו התאהבה עד כלות בעיר האורות, רגע לפני פלישת הצבא הגרמני. באותו היום בו היו אמורים השניים לצאת את הפריז, גילתה אילזה כי בעלה ויקטור אינו מת כפי שסברה קודם לכן ובדילמה הבלתי אפשרית בין נאמנותה לבעלה לבין אהבתה החדשה בחרה בראשון, תוך שהיא מותירה את ריק ממתין לשווא בתחנת הרכבת הפריזאית ובידו מכתב פרידה שכתבה לו זמן מועט קודם לכן.

הדילמה הישנה מתעוררת שוב לחיים עם הגעתה לקזבלנקה. האם להיוותר נאמנה לבעלה, לעמוד לצידו במאבקו הצודק והחשוב ולהמריא איתו מקזבלנקה לליסבון או להישאר עם הגבר אותו היא באמת אוהבת בקזבלנקה ולזנוח את העקרונות המוסריים שהנחו אותה כל חייה. בסרט, בסופו של דבר, ממריאה אילזה עם ויקטור בעלה ומוותרת על טובתה האישית למען הערכים, המוסכמות והמאבק העולמי בגרמניה הנאצית. אבל המשחק הטבעי כל כך של ברגמן בסרט מקבל משמעות נוספת אם נציץ לרגע לחייה הפרטיים של ברגמן.   

באותה העת היתה ברגמן נשואה לרופא שבדי, פיטר לינדסטרום, ואף היתה להם בת משותפת העונה לשם פיא. אך כמו בסרט, גם בחייה, אהבתה של ברגמן לא היתה נתונה לבעלה והיא ניצלה כל הזדמנות לשחק, לעבוד כמה שיותר ולשהות הרחק מן הבית. ברגמן ניהלה רומנים שונים על הסט בסרטים השונים בהם השתתפה. אבל דווקא בסרט הזה, בו היא משתפת פעולה עם בוגארט והשילוב בין השניים יוצר את אחד מזוגות הנאהבים המרגשים ביותר בתולדות הקולנוע, דווקא כאן בין ברגמן לבוגארט (שגם הוא היה שקוע עד צוואר בנישואים כושלים לאישה אלכוהוליסטית וקנאית אובססיבית שהאשימה אותו ברומן עם ברגמן והיתה מגיעה לסט ומעוררת מהומות וסצנות קנאה) לא התפתח סיפור אהבה והיחסים בין השניים היו קורקטיים וענייניים. "נשקתי אותו, אך מעולם לא הכרתי אותו" אמרה ברגמן על בוגארט.

הדילמה הבלתי אפשרית הזו אותה מגלמת ברגמן בסרט, לוותה אותה בחייה במהלך כל שנות נישואיה. תחושת המחויבות והנאמנות למסגרת הנישואים מול הצורך, הרצון האנושי, הבסיסי ביותר באהבה, הגיע לנקודת שיא כאשר נפגשה ברגמן עם הבמאי האיטלקי רוברטו רוסוליני. ברגמן, שהתרשמה מאוד מסרטיו כתבה לו מכתב ובו הציעה לו את שרותיה אם דרושה לו "שחקנית שבדית הדוברת אנגלית היטב, לא שכחה את הגרמנית שלה, אינה מובנת בצרפתית, ויודעת באיטלקית רק את המילים 'טי אמו' (אני אוהבת אותך)". אפילו רוסוליני לא יכול היה לסרב להצעה המגיעה מהכוכבת הגדולה ושיתוף הפעולה בין השניים הוביל לרומן סוער ושערורייתי.

ברגמן נטשה את בעלה כאשר היא הרה לרוסוליני. ארצות הברית השמרנית של שנות החמישים המקדשת את ערכי המוסר והמשפחה לא יכלה לעבור לסדר היום על התנהגות שכזו. הגינויים להתנהגותה הבלתי נסלחת הגיעו מכל עבר ואפילו עד הסנאט האמריקאי. הסנטור הדמוקרטי ג'ונסון מקולורדו כינה אותה "דוגמא נוראית לנשיות והשפעה רבת כוח לרשע". לאחר הצבעה היא הוכרזה כאישיות בלתי רצויה ונאלצה בעקבות כך לגלות מארצות הברית לאיטליה, הרחק מבתה ובעלה שהמשיך לנהל איתה מאבק משפטי עיקש על אחזקת ביתם המשותפת, פיא.    

שלא כמו בסרט, ברגמן זנחה את בעלה. שלא כמו בסרט, ברגמן הותירה הרחק מאחור את הנורמות המקובלות, את המוסכמות החברתיות, את הצו החברתי של הזמנים בהם חייה ופעלה. היא שילמה על כך מחיר כבד, הפכה מוקצה מחמת מיאוס בהוליווד, שיחקה בסרטים שונים באירופה ואף על פי שזכתה באוסקר בשנת 1956 על תפקידה בסרט "אנסטסיה" (אותו קיבל בשמה ידידה קארי גרנט), היא תופיע הופעה פומבית ראשונה בהוליווד רק שנתיים מאוחר יותר כאשר תעניק את הפרס לסרט הטוב ביותר לשנת 1958 לקול תשואות הקהל.

שלא כמו בסרט, ברגמן בחרה באהבה.