אתמול, מתישהו בשעות הצהריים, הרגשתי שאני סוף סוף יוצא מהרגשת האוטומט של השבועיים האחרונים. משהו בלחץ הנוראי (והאחרון) בעבודה הנוכחית, ביחד עם עוד כל מיני אירועים שתרמו לא מעט ללחץ נפשי ועמוק יותר, גרמו לי קצת להסגר בשלב מסויים, עד שהתקופה הזאת תעבור. והיא עברה, סוף סוף, וגרמה לי לפקוח את העיניים ולהבין שהיי, עברו שבועיים מהחיים שלי ובקושי עשיתי בהם משהו. שזה קצת שקר, כי כן יצאתי לבלות פה ושם, וראיתי הופעות, וקראתי וכתבתי וכדומה, אבל הכל היה, כאמור, על אוטומט, כמעט בלי רגש, כמעט בלי להתכוון.

בלי שום קשר, אתמול, כמו הימים האחרונים, היה יום די מחריד. כל מיני ידיעות ואירועים ותחושות שעלו, וכאילו להוסיף קצפת על הכל, בוחן כמותי בקורס הפסיכומטרי המעצבן, שהוכיח לי שגאון מתמטי אני לא (מה שכבר ידעתי), ושחלומי להשיג 800 במבחן (פפפף) רחוק מאי-פעם. מה גם שהבוחן הנ"ל ייבש לי את המח לגמרי, והפך את כל הרגשות שבכל מקרה פעמו בצורה לא סימפטית לחדות עוד יותר. אבל היי, אני לא מתלונן. ההרגשה הזיפטית הזאת בדיוק גרמה לי לצאת כנגד כל העקרונות שלי וללכת להופעה המוזרה של ברי סחרוף בפאב הדאגלס בהרצליה-פיתוח, וזה היה שווה כל רגע.

הדאגלס הוא מסוג המקומות שאני מתעב. הם קוראים לעצמם "מגה-בר", פלצנים לגמרי, עושים סלקציה מעצבנת בכניסה, ומגעילים באופן כללי. מעשנים שם המון, וצפוף שם נורא, ואין פרטיות. שעניין הפרטיות חצי מובן, כי זה סוג של פיק-אפ בר, אבל אני די שונא פיק-אפ ברים, אז זה לא מנחם אותי. בכל מקרה, הדאגלס הקדיש את אתמול לערב גמר ליגת האלופות + הופעה חיה של ברי. יעל שמה לב לעניין בצהרי היום ("היי, יש הופעה של ברי היום בהרצליה"), ושלחה לי מייל. אחרי דיון קצר החלטנו שלהמשיך את רצף ההופעות ההזויות מהיומיים האחרונים יוכל להיות נחמד, וקבענו לצאת לשם. לי ההופעה התאימה במיוחד, כי המוזיקה של סחרוף נהדרת בשביל לשים את המח על הולד ופשוט להתחבר ולהתמכר לגיטרות ולתופים ולקצבים. אסקפיזם מוזיקלי מוחלט, וזה בדיוק מה שהייתי צריך.

הגענו עם ציפיות נמוכות, וההתחלה אכן בישרה רעות. הפאב היה מפוצץ בקהל שבא לראות את משחק הכדורגל, שנמשך ונמשך ונמשך (והוכרע בסופו של דבר בשובר שוויון בפנדלים). כדורגל לא ממש מעניין אותי, אבל היה משהו מרתק בחווית הצפייה המשותפת הזאת, שמאות אנשים צועקים ומוחאים כפיים וזורקים קונפטי לעבר משהו שבכלל לא מרגש אותי. זה היה מענין למשך איזה חמש דקות, וגם בזמן הפנדלים המרתקים יותר מטבעם, אבל למשך כל שאר ההארכה זה היה סוג של משעמם. כדורגל זה לא האסקפיזם שלי. ברי כן. תסיימו כבר לשחק ותנו לכוכב האמיתי לעלות על הבמה.

בסוף, למרבה המזל, זה קרה, וכל התחושות הרעות לגבי ההופעה נעלמו מייד. אם חשבנו שזו תהיה הופעת להיטים, ברי התחיל, כאילו דווקא, ב"בריג'יט ברדו זה לא פשוט", אחד השירים המגניבים ביותר ביקום, והמשיך באופן כללי להופעה די מושלמת מבחינת סט-ליסט. היה כמעט את כל "סימנים של חולשה", כולל את שיר הנושא שקצת נזנח בסיבוב הקודם, והיה את גירסת הרגאיי המשובבת ל"אינני אוהב אותה", ואת הגירסה הבילויימית ל"עיר מקלט", ואת אין קץ לילדות שמצליח להלהיב גם בפעם הטריליון ששומעים אותו בלייב. היו גם להיטים, אבל זו בהחלט לא הייתה הופעת להיטים. אם חשבתי גם שברי יתייחס לאירוע כ"הופעת וועד עובדים" ויתן איזו שעה וקצת מנומסת, ברי החליט להפתיע ונתן הופעה מלאה לגמרי של כמעט שעתיים וחצי, שלמרות השעה (ההופעה התחילה ברבע לאחת) הייתה שווה כל דקה ודקה ממנה.

גם הצפיפות והעשן וכל הקונפטי והניירות שנזרקו לא הפריעו. היה משהו מגעיל בהופעה, ובאופן כללי אם אני חוזר הביתה מכוסה זיעה אני מעדיף לפחות שהזיעה תהיה שלי, ולא של הכונפה שעמדה ליידי, אבל איכשהו הכל הסתדר. המח שלי, בדיוק כמו שהוא היה אמור לעשות, הצליח לכבות את עצמו, הגוף קפץ ורקד (גם כן רקד. שלום שלום ברחוב), והיה אדיר אדיר אדיר.

***

מה שגורם לי להבין שכמה שהימים האחרונים היו נוראיים, הלילות היו דווקא בסדר. לפני שלושה ימים היום נסגר עם ההופעה האינטימית והקסומה של רונה, לפני יומיים סיימו אותו רם אוריון ויוסי בבליקי בהופעה מלודית ומרגשת (ומצחיקה עד דמעות, כשרם סיפר לנו איך הוא הציל את קרטיב המישמיש), אתמול ברי. כאילו שהערבים מנסים להיות נגאטיב מוחלט של הימים. שזה נחמד, כי זה מאזן את העסק. עכשיו אני תוהה אם להמשיך ברצף המוצלח, ולעשות את זה ארבע הופעות בארבעה ימים (פורטיס מופיע בבנימינה, ואפילו יש טרמפ), או לנוח קצת הערב. המלצות?

עוד בבלוג זה לחלשים