אני בטוח שלא שמתם לב לזה, אבל בעיתון סוף השבוע יש ציטוט אחד שראוי למקום הרבה יותר מכובד ממה שזכה לו בפועל.

אני מדבר על סקירה קטנה וזניחה של מתחם המועדונים באיזור רחוב המסגר בתל-אביב. בשורה אחת באמצע הדיווח הלא-ממש-חשוב הזה, מצוטט שוטר. לא מפכ"ל, לא פסיכולוג נוער. סתם שוטר מג"ב שאומר בתמימות ובלי כוונה את אחד המשפטים החכמים שייצא לכם לשמוע בזמן הקרוב:

"יש פה הרבה חבר'ה", כך השוטר, "שרואים כל היום תכניות טלוויזיה על אנשים מפורסמים ועשירים. זה מחרפן להם את השכל, אז הם באים פה ודוקרים"

במחשבה ראשונה זה נשמע הזוי: מישהו קרא בעיתון כתבה על שרי אריסון והמטוס הפרטי שלה, ומיד רץ לאיזור התעשייה בראשון לציון ודקר אתיופי בן שמונה עשרה שאין לו מה לאכול? זה נשמע לכם הגיוני? מילא אם היה דוקר את שרי עצמה, או לפחות איזה כוכב ריאליטי שבין לילה הפך לעשיר ומפורסם. אבל מה הקשר בין התסכול הזה מהתמלוגים של בר רפאלי לבין הדקירות ההדדיות של בני נוער במועדונים?

אבל כשחושבים על זה קצת, זו אמת עצובה וכוללת, הרבה מעבר למה שתוכלו לדמיין, ואם תנסו להיזכר תראו שהוא לא הראשון שאמר אותה. מי שניסח את זה קצת לפניו היה טיילר דירדן. ההוא מ"מועדון קרב", שמלהיב את המתאגרפים להוציא את העצבים שלהם אחד על השני במלים האלו (שהם כמובן לא שלו אלא של הסופר -  צ'אק פלאניוק, ותודה לאתר המעולה "ויקיציטוט"):

כולנו חונכנו על ערכי הטלוויזיה והאמנו שיום אחד ניהיה כולנו מליונרים, כוכבי טלוויזיה, כוכבי רוק. אבל אנחנו לא. אנחנו לומדים את העובדה הזאת באיטיות, ואנחנו מאוד, מאוד מעוצבנים."

אבל למה ללכת רחוק? בוא ניזכר רגע מי היה הדוקר הראשון בהסטוריה? נכון. צדקתם. רק התפצל אדם הראשון לשני חבר'ה ומיד נוצרה חלוקה ברורה: הבל היה ה"סלב" וקין היה סתם אחד. להבל היה רייטינג, הוא שיחק אותה עם מנחה שזיכתה אותו במקום הראשון בתחרות "מקריב נולד" ובתשומת לב מיידית של אלוהים, קין קרא את הכתבות, הציץ מעבר לגדר של האח המפורסם וחטף את התיסכול של חייו. כשלא יכל יותר - הלך ודקר.

נכון, במקרה ההוא זה איכשהוא נשמע הגיוני כי הוא דקר את "הסלב" עצמו, אבל מצד שני, לאור מחסור חמור במשאבי אנוש, יכול להיות שזו היתה ברירת המחדל. בהחלט ייתכן שאם היו עוד כמה אנשים בעולם הוא היה מחפש לו איזה מישהו - רצוי מגזע אחר  - ודוקר אותו בתואנה של "ראיתי איך שחברה שלך מסתכלת לי על התפוחים..."

זה מצטייר יפה ופופולארי לצנזר תכנים המכילים אלימות. יש קוד כזה שאפשר להקיש בשלט שלך בכבלים, זה נקרא "בקרת הורים", ככה תוכל למנוע מהבן שלך לראות איזשהוא סרט שבו נותנים מכות במשך יותר מדי זמן או שגוף האישה נחשף בו בצורה "שלא משרתת את התסריט". אבל אני לא מכיר אף אבא שישתמש בו כדי לחסום את התכנית של גיא פינס, למרות שמה שיוליד את הדוקר או האנס הבא היא בדיוק התכנית הזו. נכון, זה נשמע קצת פסיכי. אבל אם תרגעו שניה ותבינו שאני לא מצטרף לש"ס אלא מדבר על קונספט תראו שאני צודק.

המדינה מזדעזעת בגלוי ובאופן רשמי מתערוכת עבודות הגמר של איזה תיכוניסיט צפוני כי רואים בהן גבר שהאיבר שלו, שמכוסה בתחתונים כמובן, נמצא  - לא עלינו  - במצב של זקפה. "אני לא מוכנה" כך אמא צדקנית בראיון לכתבת להוטה "שהבן שלי ייחשף לכאלה דברים בבית הספר שלו".

אמא יקרה, הזקפה החלקית שבתערוכה היא, למרבה ההפתעה שלך, הגאולה העתידית של הדור הצעיר. הדבר שהבן שלך לא צריך בשום פנים ואופן להחשף אליו זה יומן הנוער של "השיר שלנו" או "השמיניה". את מבינה איך זה הולך? בכל תאריך משמעותי בחודש, או בחיים שלו, יש תמונה של הבחורה הכוסית המדהימה שרן דנקנר זרק אותה בבוז והבן שלך יכול רק לחלום על להזיל עליה ריר מקרוב. מתחת לכל  תזכורת שהוא רושם לעצמו יש פירוט של מספר הקוביות בבטן של מייקל לואיס, והקמפיינים שהוא ישתתף בהם בשנה הקרובה. הוא מוצף באוקינוס של פרטי טריוויה חסרי משמעות שמאדירים את החיים של כל סלב ומלמדים אותו שאין לו סיכוי. שהוא לנצח יהיה בצד האפור, המשמים, העלוב של החיים.

מצד שני, התערוכה הסו-קולד פרובוקטיבית הזו (שמראה לבן שלך משהו שהוא אפילו לא יטרח לצפות בו באינטרנט) היא הסיכוי של ילד בתיכון להיות בעצמו סוג של סלב - אבל מהצד החיובי של הדברים. היא האפשרות שלו לתקשר עם ההצלחה שבאה כתוצאה מיצירה - ומצטער לספר לך אמא יקירה, ליד היומן המחורבן של מייקל לואיס, צילום אומנותי של זקפת גבר הוא יצירה.

האפשרות ליצור, להיות "משהו" באמת. להרגיש מלא ונוגע, היא הצורה היחידה שבה העולם שלנו יוכל לשרוד בלי להשתגע מתסכול. באופן מאד אבסודרי, אבל נכון להחריד לדעתי, כל מבקר נלהב בתערוכת אברי המין ההיא בתיכון מגדיל את הסיכוי שנער כלשהוא יבחר בחיים של תוכן ויצירה. וכל שידור חוזר של איזושהיא תכנית סלבס בערוץ הבידור מגדיל את האפשרות שמישהו ידקור מתישהוא באיזו סמטה חשוכה מאחורי מתחם המועדונים של ראשון לציון.