יש לאנשים לפעמים הנאה סדיסטית מקטילה של דברים מסוימים. יש מבקרי קולנוע שמאוד נהנים מהשחזת קולמוסיהם והשתלחות ביצירות אמנות מסוימות וביוצריהם. אני מאוד משתדל שלא להיסחף אחר המידה הרעה הזו. גם בבואי לכתוב ביקורת על סרט שאני לא אוהב, אני מתאמץ למצוא ולציין גם אספקט או שניים שכן אהבתי באותו סרט. אבל מול "סוף שבוע בגליל" הרמתי ידיים. אין בסרט זה ולו נקודה זכות אחת.

הסרט מגולל את סיפורו של פרופסור מזדקן (עודד תאומי) המגיע, ביחד עם אשתו הצעירה (מרינה שויף), להתארח למשך סוף שבוע אחד במשק שילדיו מאשתו הראשונה והמנוחה (פיני טבגר ושירי גדני) מתחזקים. במשק נמצאים גם אחיה של אשתו המנוחה של הפרופסור (שרון אלכסנדר), הסבתא המבוגרת והסנילית (חנה מרון), והרופא המקומי (יגאל שדה) , שבא והולך, אבל, עם התגלגלות הסיפור, יותר בא מהולך. כמו כן, מתארחת באחד הצימרים שבמשק חבורת צעירים. במהלך סוף השבוע נחשפים בפנינו מערכות יחסים, אהבות ואכזבות, בגידות ונאמנויות.

בסצינה האחרונה של הסרט, שואל שרון אלכסנדר את שירי גדני "בשביל מה היינו צריכים את כל זה". זו שאלה שמאפשרת לתשובה לפרט בפני צופה הקולנוע את המסר של הסרט. כלומר, אם הצופה הלא אינטליגנט לא הבין, אנחנו נגרום לו להבין בכוח. כך הוא התסריט : מלא במלל, מתבסס בעיקר על דיאלוגים בלתי פוסקים ומעייפים. יש בסרט סצינות תמוהות ואף מביכות, כמו הסצינה שבה חנה מרון פורצת פתאום בשיר ובריקוד.

אם לפחות השחקנים היו מפיחים חיים בטקסט. אבל הם עושים רושם שקיבלו את הטקסט רק יום אחד לפני הצילומים. כל אחד מהם אומר את הטקסט הכי טוב שהוא יכול, מתוך האינסטינקט המשחקי הראשוני שלו. אבל מכיוון שנדמה שלא התקיימו חזרות בכלל לסרט, נוצרות 2 בעיות : אחת היא שהשחקנים אומרים את הטקסט מבלי להרגיש את הדמות. הם צוחקים כשנדמה להם שהטקסט מצחיק, ומזילים דמעה כשנדמה להם שהדיאלוג דורש את זה, אבל הכל נאמר מהשפה ולחוץ.

זו כאילו קריאה ראשונה של הטקסט, ללא הפנמה של הדמות. הבעיה השניה היא החמורה יותר : כל אחד אומר את הטקסט שלו מבלי להתייחס לחברו. באיזושהי נקודה בסרט שרון אלכסנדר אומר את הטקסט שלו שכולל כמה וכמה שאלות, במהירות רבה, והוא לא שם לב שיגאל שדה (הרופא) כבר ענה לו בעצם. הוא ממשיך לומר את הטקסט שלו.

מיקומו של הסרט בגליל מספק ליוצרי הסרט אפשרות להתענג על צילומים פנורמיים יפהפיים של נוף גלילי מוריק, אבל אמנון זלאייט, הצלם, מתייחס לאפשרות של הצבת מצלמה על עגלת דולי, או על סטדי קאם (מתקן שנתלה על גופו של הצלם, ומאפשר צילום בתנועה) כאל פשע. כמעט כל השוטים בסרט מצולמים כשהמצלמה קבועה על חצובה, עם תנועות מינימליות בלבד. השוט המגוחך ביותר בסרט בעיניי מתאר מעשה אהבה בשדה. משה מזרחי הוא במאי מהאסכולה הישנה, והוא מבקש לתת לזוג האוהבים את הפרטיות שלהם, ולכן הוא מסיט את המצלמה מהנעשה. גם אם אני מקבל את הדבר, במקום להרים מבט כלפי מעלה, לשמיים, ובכך לבטא התרוממות רוח והתעלות גופנית, מסיט הצלם את המצלמה שמאלה, על מנת שלא נראה. זהו מהלך בוטה , מכעיס ומיותר של במאי.

במקרים רבים ניתן לתקן בעריכה טעויות של בימוי. בסצינות של רב שיח, ניתן להראות את האנשים המקשיבים, ולא את האנשים המדברים, ובכך ניתן להסתיר מקומות בהם השחקנים לא משחקים מספיק טוב. כמו כן,ניתן להעיף מן הסרט משפטים שלמים, שהיו בתסריט המקורי וצולמו, אבל למיטב השיפוט של העורך מקלקלים את הדרמה ומאריכים אותה ללא צורך. אם מישהו מכם ייקלע לסרט האומלל הזה, שימו נא לב לכמות הפעמים שמשפטים שלמים נאמרים מבלי שנראה את האומר אותם. הדבר מעיד , בעיניי, על נסיון נואש שנעשה בחדר העריכה לתקן את טעויות הבימוי, המשחק הכושל והצילום האנמי. עריכת "סוף שבוע בגליל" דומה לטיפול בהתקף לב בעזרת פלסטרים.

הבמאי משה מזרחי כבר אינו ילד צעיר, והמוזיקה בסרט בהתאם : היא באה לתת את הריח של "ארץ ישראל הישנה והטובה". אבל אין במוזיקה זו התפתחות, ולמעשה, אין כמעט שימוש במוזיקה, למעט רגע או שניים בסרט שבו מבקש הבמאי לתת "פסק זמן". המוזיקה משעממת, ללא כל התפתחות, וללא כל יחס לחיי הדמויות.

בלב כבד אני כותב את הביקורת הזו. בעת כתיבת שורות אלו, משה מזרחי הוא הבמאי הישראלי היחיד שמחזיק בביתו פסלון אוסקר על בימוי סרט ("כל החיים לפניו", שמזרחי ביים בצרפת ב-1977). גם חבורת השחקנים שהתקבצה לסרט היא מהמוכשרות שיש בישראל. במיוחד עצובה השתתפותה של חנה מרון, שחקנית ותיקה, שהתחילה לשחק לא רק לפני שאני נולדתי, אלא אפילו לפני שההורים שלי נולדו, אבל כאן, כמו כולם, מצטרפת לרמה הכללית.

"סוף שבוע בגליל" הוא מקרה עצוב של חבורה כשרונית מאוד שהתקבצה ביחד והוציאה תחת ידיה סרט בלתי אכיל לחלוטין.

סוף שבוע בגליל

בימוי : משה מזרחי

ישראל 2008