לכבוד 60 שנות למדינה הרבה תיאטראות ולהקות הכינו תכניות מיוחדות לכך. כזה הנו גם המופע "מאי נפקא מינה" המוצג בימים אלו בצוותא.

המופע מוגדר ובצדק כ"סטירה נאיבית של פעם ". משתתפים בו נדב בושם ורילי (ללא שם משפחה לבקשתה). שניהם יוצאי הסטודיו למשחק של ניסן נתיב -ירושלים. זהו ערב קליל, נוסטלגי בביצוע מהנה של שניהם. השניים שרים שירים ופיזמונים שנכתבו ע'י מיטב משוררינו ושבזמנו היו בפי כל עם דיברי קישור וסיפורים עכשויים ביניהם.  

ההומור דק, עדין, לא פוגע על דברים שהסעירו ומסעירים עדיין את המדינה ובראש החדשות. אנו שומעים שירים כגון"ילדות קשה", "אדון צלחת", "רינה אני אוהב את השמיים", "בכל זאת יש בה משהו ", "אוי זה לא נורמלי", "קונצרטינה וגיטרה" ששם המופע כשורה מהשיר וכו'.

זהו מופע חביב של נוסטלגיה יפה ובריאה המוגש בטוב טעם ובכשרון , ללא יומרות מיוחדות וללא כוונה למסרים חדשים אלא להזכיר, לבדר, לשעשע.  

שני המבצעים מצחיקים ומרגשים בביצוע שנון ומלא הומור של דיאלוגים נאיביים וסטיריים אם כי אהבתי יותר את ביצועו של נדב וזה כמובן ענין של טעם אישי סוביאקטיבי בלבד. כל הערב לווה בפסנתר עליו ניגן בצורה מצויינת נדב ויקינסקי שגם ניהולו המוסיקלי הופקד בידיו.  

אנו זוכרים את הביצועים הנפלאים בזמנו של יונה עטרי, אילי גולרליצקי, יוסי בנאי, ריבקה מיכאלי ואח' ונעים לשמוע היום ביצועים לא פחות טובים של נדב ורילי המגישים הכל בטיביעות ובחן אישי רב.  

לראות או לא לראות: ערב מהנה ביותר לאוהבי שירים ששכחנו. נוסטלגיה במיטבה.