זהו סיפרון  בהוצאת "זיקית" המתמחה בחשיפת סופרים אנונימיים.  סיפרון  יוצא דופן בו אינך  יודע דבר על  הנכתבים. לא שמות, לא מקום מגורים,שום דבר אישי פרט לעובדה שאתה שוחה בתוך בליל מחשבות,אסוציאציות מהירות על רגשות וחשקים מושגים ובלתי מושגים, תאוות סדיסטיות, דמויות כאילו  לקוחות מעולם  דמיוני. הכל נכתב בגוף ראשון של אשה לא מזוהה,בלי תיאורי גוף פיזי  ופרטי לבוש. וכך  יעשה  גם הקורא בבואו לקרוא בליל חופשי  לתוך מחשבות שאף פעם לא יעלו  על שפתי אדם מהישוב.

  זהו עולם נפשי,אמיץ שקשה למצוא  כמוהו בספרות. ותך כדי קריאה אתה תוהה האם   זו ספרות יפה או ספרות אירוטית. וכיצד בכלל  יכלו לעבד את תוכנו לכדי הצגה בשם זה. מה שמזכיר את  ההצגה של אדוארד אלבי  מ-1966  "מי מפחד מוירג'ניה וולף".

   אשה "אני  עצמי בוגרת אוניברסיטה משכילה חייתית, אשה נורמלית ממשפחה נורמלית אבל חריגה, סוטה." כשהתינוק שלה מול עיניה עולות בה מחשבות הזורמות כמעין נסתר תת  קרקעי. "בכל  פעם  שאני  מסתכלת עליו אני מנזכרת בבעלי מאחור, כמעט  גומר לי על הגב כשפתאוחם נכנס לו לראש לסובב אותי ולהכנס ברגע  האחרון. אם הייתי סוגרת את הרגליים,אם  הייתי תופסת לו את הזין, לא הייתי צריכה עכשיו ללכת לקונדיטוריה ולקנות עוגה ונרות יום הולדת".

   אל תטעו בבמילה  שנאמרת גם   אצלה וגם אצלו "אהובי" "אהובתי" מילה אוטומטית  שנפלטת אפילו כשהם שונאים  זה את זה.

   וגם מאהב קיים ברקע. שכן   המתגורר  קרוב לביתה.  בלילה הוא מתניע את האופנוע שלו ממשיך ברגל עד שער הבית. "קיוותי לראותה בכותנת לבנה,שם בשטח שלה. יכולתי להרגיש את השנאה שהופכת לה את הבטן.היא רעילה וכל כך יפה.שמעתי חבטות חורקות על מדרגות עץ,רגליה היו טופרי מתכת,שערה הארוך שהגיע עד לרצפה עשוי נסורת. היא נעה כאילו היא רוכבת באויר. היה קשה  להתאפק עם כל האלימות המינית ורצון להתנפל עליה. אני חושב  שהכרנו זה את זה באותו רגע בין הצללים.סיפרנו את  הטרגדיה של חיינו "קח סכים ותחתוך את הפה".היא אמרה ואני  צייתתי".

    ומה גורם לה הנאה?"העכבישים בכיור טובעים כשאני  פותחת את הברז.הזבובים הגיע הזמן שיושמדו.אני סוגרת  אותם בצנצנת ונהנית לראותם מחליקים בריבה. אני מחשמלת את הדבורים ומלמדת אותם לקח ואת הצרעה שהעזה לרצות לטעום מבשרי. עכשיו אנחנו,אני והתינוק  שלי כולאים אותם  בתוך קופסאת גפרורים ומציתים. אחר כך אני דורכת על  שלשולים. הרגע הכי טוב כשאני מניחה  על המרפסת ספלים קטנים עם בירה ואז החשופיות מגיעות לשתות ובלילה ישנן חשופיות שיכורות בתוך הנוזל".

   נוכחות הבעל מצטיירת בהוראות ובקללות שהוא מנחית :"אולי תתחילי לדאוג יותר לבית. מצאתי מאחורי בלון הגז במטבח עכברוש מבותר ושלשולים. כמה זמן התינוק שלנו  אוכל משם?".  היא "תפסיק להשאיר את  האפר שלך בכוסות". הוא "אז תקני מאפרות". היא :"אז תפסיק לחיות על טבק".

   בשינוי אוירה כאילו "נצא החוצה אהובתי ?" "בשביל מה לצאות אהובי?". הוא יוצא למכונית,היא "נשארתי מספיק זמן כדי שהמנוע יתחמם"  ואז מגיע  מצידו :"סססא- אמא שלך".

   ומה  עושה כאן  התינוק ומה הוא תורם. היא "הוא ממשיך לבכות ולבכות. הוא ישגע אותי ואני  אמא  וזהו. ובמונולג היא ממשיכה :"אני מתחרטת אבל לא יכולה להגיד את זה, למי? הילד שיושב לי על הברכיים דוחף יד לצלחת שלי ומשחק בעצם של  עוף. לא, תעזוב את זה, אתה תיחנק. אני זורקת לו עוגיה,הוא מחזיר לי אותה. הפה שלו מלא  ברוק שלו. אני  לא מחכה שיגמור ודוחפת  עוד עוגיה,הוא נחנק. אני לא אחראית למה שהוא יחשוב עלי. אמא היתה מאושרת לפני  שהתינוק הגיע.אמא כל  בוקר רוצה לברוח מהתינוק. מה הוא רוצה ממני. מה אני אמורה לעשות? את מי ילדתי? אני מסתכלת עליו כמו שסרטן מסתכל אל ילד".

    אין טעם להוסיף עוד ועוד כדי להדגים  מעבר למה שקראתם עד כה.