ב-1999 למד העולם להכיר את ילד הפלא החדש, במאי אמריקאי ממוצא הודי עם שם מסובך, מ. נייט שאמאלאן. בסרט שהוא ביים באותה שנה, כיכב שחקן אחד מפורסם, אבל אף אחד לא היה מוכן להצלחה הפנומנלית של הסרט של הבמאי האנונימי.

מאז הפך הסרט הזה, "החוש השישי" שמו, לא רק להצלחה גדולה, אלא גם לאבן דרך בתרבות הפופולרית המודרנית. ציטוטים מתוכו הופיעו באין ספור סרטים וסדרות טלויזיה. מ. נייט שאמאלאן בעצמו הפך מיליונר, וקיבל "צ'ק פתוח" מהוליווד ליצור את סרטו הבא.

שנה לאחר מכן הוא אכן יצר את "בלתי שביר", שוב בכיכובו של ברוס וויליס. אם ב"חוש השישי" מסופר על ילד שצריך להשלים עם כישרון חבוי שלו (הוא רואה רוחות), והוא עושה זאת באמצעות גורם חיצוני (ברוס וויליס, פסיכולוג), ב"בלתי שביר" הדמות הראשית צריכה להגיע להכרה שהוא "בלתי שביר", כלומר, חסין מפגיעות, אבל אין גורם חיצוני שעוזר לו (כלומר, יש דמות שניה, אבל הקשר ביניהן רופף מאוד, שלא כמו ש"חוש השישי").

 צפו בטריילר של -"ביום שזה יקרה":

הקונפליקט הפנימי הזה עבד הרבה פחות טוב מאשר הקונפליקט החיצוני של "החוש השישי", ולמרות זאת, הסרט היה דרמה טובה ששב והציג את כשרונו העצום של שאמאלאן. ראויה לציון במיוחד הסצינה הראשונה בסרט, שמציגה בשוט אחד רצוף שיחה ברכבת. שאמאלאן הוא אמן ויזואלי של אימה, וזה ניכר בכל סרטיו.

לאחר "בלתי שביר" הגיעו דיווחים ששאמאלאן רב עם הכוכב הראשי שלו, ברוס וויליס, ובסרטו הבא, "סיינס", דרמת חייזרים משובחת, הופיע בתפקיד הראשי מל גיבסון. למרות שהמוטיב הדתי היה שקוף מדי בתסריט, הסרט המשיך את הצלחותיו האמנותיות והקופתיות של שאמאלאן. אחד מסימני ההיכר של שאמאלאן היה השקט היחסי שבו קרו הדברים. השימוש במוזיקה היה מינימלי, והשקט המפחיד הזה הגביר את האימה.

הדברים השתנו עם "הכפר". שאמאלאן הרגיש כנראה שמשהו לא עבד בסרט, והוסיף מוזיקה כדי להגביר את האימה. הדבר פעל כנגדו. סימן היכר נוסף של שאמאלאן היה הדרך בה בחר לסיים את סרטיו - סופים מפתיעים שמשנים את החשיבה לגבי כל הסרט. ב"הכפר" הסוף כבר היה מגוחך, והגביר את הקולות של אלו שהרגישו מרומים בסרטיו הקודמים. למרות הרעיון המעניין שעמד בבסיסו של הסרט (האם ניתן לפתור את הבעיות שלנו על ידי בידוד מהעולם, שמנוהל על ידי אנשים חסרי כישרון), הסרט כשל בביצוע, והפך למושא ללעג בקרב המבקרים, וכן בקרב הקהל.

סרטו הבא של שאמאלאן היה "נערה במים" (לא הופץ בישראל). ההפקה של הסרט הזה היתה מקוללת מהרגע הראשון. שאמאלאן, שגם כותב את תסריטיו, דחה כל נסיון להתערב בעבודתו, ולא הקשיב לעצות של אף אחד. סימן היכר נוסף בסרטיו - הוא תמיד מופיע בסרטיו בתפקיד משנה - הפך כאן לתפקיד קצת יותר גדול, והסרט הפסיד. "נערה במים" כמעט וקבר את הקריירה של שאמאלאן. ועכשיו מגיע "ביום שזה ייקרה", וכל עולם הקולנוע מביט בתופעה ויודע : אם הסרט יצליח - שאמאלאן עולה חזרה על הסוס. אם הסרט נכשל - הוא, כנראה, לא יעשה יותר סרטים לעולם.

ובכן, אני שמח לבשר ש"ביום שזה יקרה" מחייה מחדש את הקריירה של שאמאלאן. אמנם ניתן לחוש שהמכות וההשפלות שספג שאמאלאן בעקבות הכשלונות הקודמים שלו פגעו לו בביטחון העצמי, והוא נופל מדי פעם לקלישאות (חלק מסוים בסרט, שמערב אשה מבוגרת ובית נטוש נראה כאילו תלוש ממאות סרטי אימה אחרים), או לסצינות לא ברורות (סצינה קצרצרה בסרט שמערבת טרנזיסטור נטוש בשדה), אבל האימה של הסרט היא אמיתית ומפחידה באמת. בסרט מסופר על אנשים שללא כל סיבה נראית לעין פשוט מחליטים להתאבד. והמקרים האלו קורים יותר ויותר, ולאף אחד אין תשובות למה זה קורה, ואיך אפשר למנוע את זה.

שאמאלאן מביים כאן משל על הפחד האמריקאי מהרוע הבלתי מוסבר שאחרי ה-11 בספטמבר 2001. מקרי המוות אלימים במיוחד, והדרך שבה שאמאלאן מביים אותם מרשימה (סצינת אתר הבנייה בתחילת הסרט, למשל, היא מופת של אימה קולנועית). האלימות הקיצונית של הטרור העולמי באה לידי ביטוי באין ספור מקרי מוות מגוונים ואלימים במיוחד בסרט. ורוב מקרי המוות האלו המובאים אל המסך מפחידים באמת. מצד שני, השימוש במוזיקה הוא מסיבי מדי, ומעיד על חוסר ביטחון. רוב הסרט עובד, והימנעות ממוזיקה היתה משרתת יותר טוב את הסרט.

מארק וולברג, בתפקיד הראשי, עושה עבודה מהימנה ; זואי דשנל, בתפקיד אשתו, פחות. שאמאלאן עצמו לא מופיע בסרט, לשם שינוי, וההפתעה בסוף הסרט היא שאין הפתעה - דווקא חוסר ההסבר לאירועים המתרחשים בו מגביר את האימה, ממש כמו שקשה למצוא הסבר לרוע הקיצוני של הטרור העולמי.

"ביום שזה יקרה" לא חף מפגמים, אבל כשהוא טוב, הוא מצוין. סרט אימה אמיתי.

"ביום שזה יקרה" - The Happening

בימוי : מ. נייט שאמאלאן

ארה"ב 2008

***