1. סְמוך על האינסטינקט שלך. והאינסטינקט שלך נרתע, מואס, בוחל ברתימתם, בהירתמם, של אנשי תרבות מוערכים לקמפיין של תאגידים, גם אם הקמפיין הזה נועד "לקדם" את "התרבות". יהונתן גפן, אדם שאני מכבד, "מקדם" את "התרבות" תחת חסות חברת סלולר. אבל חברת הסלולר, מתעקש האינסטינקט שלך - למרות ש"במחשבה שנייה"... -  אינה המקבילה למצנטים של הרנסנס או העת החדשה המוקדמת (המאוחרת גם?). המצנטים ביקשו לעצמם תהילה - וחברת הסלולר רווח. כלומר, המצנטים העריכו את התרבות שתמכו בה, וחברת הסלולר את הרווח שתוכל להפיק מההערכה שיש עדיין לאנשים כלפי התרבות.  

2. "ארץ נהדרת" חתמה את העונה באופן מצוין. אינטליגנטי, חריף, מצחיק. למרות הפוסט-ציונות האופנתית (כמו "פייסבוק", כך "פוסטציונות", היא אופנה לצורכהּ אצל "המעודכנים", הבורגנים-הבוהימיניים, גם אם אין חפיפה מלאה בין שתי קבוצות "המעודכנים"). ולמרות התפיסה המכנית-"גיאוגרפית" של הסאטירה ("גיאוגרפית" - אם המיינסטרים הנאור נמצא במשבצת הזו, אזוז משבצת אחת שמאלה - והופה! הנה לי סאטירה!).

3. אחד המאפיינים היפים של "ארץ נהדרת" הוא רוח הענווה והשיתוף של צוות השחקנים. האגו לא מתנפח ומתפוצץ כמו בלון מסטיק בפנים שלנו, הצופים. בקיצור, יש בני אדם מאחורי השחקנים.

4. אחת הסיבות ש"זה ייגמר בדם", הסרט של פול-תומס אנדרסון, אינו הסרט שהיה יכול להיות, נובע מכך שאנדרסון מתמקד בשלבים מוקדמים של הקפיטליזם, קפיטליזם אינדיבידואליסטי ולא תאגידי, והעיקר: קפיטליזם לא הדוניסטי, כזה שמרוכז בצבירת כוח ולא בתשוקה לעונג. אבל, כפי שניתחו מבקרי תרבות רבים (אולי בראש ובראשונה דניאל בל; וסליחה על הניימדרופינג העקבי, אני עובד על הדוקטורט שלי וחייב לפרוק קצת), הקפיטליזם במחצית השנייה של המאה ה - 20 נפרד לשלום מ"האתיקה הפרוטסטנטית" הסגפנית ונהיה נטול-רסנים. בקיצור, אנדרסון לא רלוונטי.

5. משהו עובר על "דה-מארקר". רוחות סוציאל-דמוקרטיות נושבות בין הקיוביקלז (כך?) של העיתון הכלכלי המעצבן וחשוב הזה. בעמודי הדיעות, אבל לא רק שם. למשל, במאמרה של מירב ארלוזורוב היום, פובליציסטית חשובה, מרתקת ומעצבנת. דה-מארקר תמיד היה בבסיסו נגד קפיטליזם חזירי ותחרות לא מרוסנת ונגד מאגנטים בעלי עוצמה לא מוגבלת. לדה-מארקר, בקיצור, היה בסיס של "אתיקה פרוטסטנטית". הבעיה שזה היה בבסיס, אבל מעליו צמחו מגדלי אקירוב.   

6. השאלה היא אם ניתן לשנות גם את הפסיכולוגיה הניאו-ליברלית, לא רק את המערכות הכלכליות הניאו-ליברליות, היא שאלה שאיני יכול לתת לה תשובה היום. מרגע שטועמים מעץ הדעת, מהרצון להרחיב עוד ועוד את "האני", החשש הוא שאין דרך חזרה מבחינה פסיכולוגית. לא בדור הזה.

7. איזה כֵּלה הדוריס לסינג הזאת. ב"גלריה" של "הארץ" קראתי איך היא מתעצבנת על כך שפרס נובל הרס לה את החיים, עם כל הראיונות האלה. היא לא יכולה לשבת ולכתוב.  

8. כל מי שמשתוקק-כה ל"מדינת כל אזרחיה", כדאי שיצפה בחדשות ויראה מה קורה בשכנתנו הקטנה והפאסטורלית לבנון. מלחמת אזרחים שלישית בפתח, השלישית במהלך חמישים השנים האחרונות.

9.  פובליציסטים דכאוניים צריכים לדעת להבחין בין הדיכאון הפרטי שלהם לדעה הפובליציסטית שהם משחררים לספירה הציבורית. דכאון לא מנוטר יכול להפוך לעמדה פובליציסטית תבוסתנית והרסנית.

פורסם בבלוג של אריק גלסנר