"חיי אהבה" (Liebesleben) הוא מעין יצור כלאיים בלתי מובן. הבמאית גרמנייה, צוות השחקנים בינלאומי (ישראלים, אמריקאים, קרואטים), והשפה בה כולם מדברים היא אנגלית. מבוסס על רומן של צרויה שלו, הסרט מספר את סיפורה של יערה (נטע גרטי, "סוף העולם שמאלה"), סטודנטית נשואה, שמתאהבת עד מעל לראש באריה (ראדה סרבדיזג'ה, שחקן קרואטי שהשתתף, בין השאר, בסדרת הטלויזיה "24"), ידיד ילדות של אביה, שחזר לירושלים לאחר שהות ארוכה בחו"ל. את הידיד היא פוגשת לראשונה במסיבת יום ההולדת של אביה, ומשם היא יוצאת למסע של הרס עצמי, הכולל יחסי מין עימו בכל מיני מקומות ובכל מיני קומבינציות. למערכת היחסים הזו יש השלכות על המעגל הסובב את הזוג, וסודות מן העבר מתגלים.

כפי שניתן להבין, מן הסיפור נעדרים מוטיבים שהם "ישראלים" במובהק (שואה, סכסוך ישראלי-פלסטינאי), והדמויות האלו יכלו להתקיים בכל קונטקסט אחר. לכן, נשגב מבינתי מדוע בחרה מריה שרדר להיצמד למקום ולשמות הדמויות ברומן של צרויה שלו, שעליו מבוסס הסרט (שלו עצמה, אגב, מופיעה בסרט לכשניה וחצי). יערה בקלות יכולה היתה להפוך ליוליה, אריה היה הופך ליורגן, ירושלים לברלין-קלן-פרנקפורט, והרי לכם סרט גרמני כדת וכדין. במקום זה, ביכרה שרדר לצלם את הסרט בירושלים, ולביים אותו באנגלית. זה ברור שהשפה בה ידברו הדמויות ביניהן, אם הן היו קיימות, היא עברית, אבל בסרט הן מפטפטות באנגלית שוטפת.

למרבה ההפתעה, זוהי הבעיה הכי פחות גדולה של הסרט, ויש לציין שברוב הזמן, האנגלית לא צורמת לאוזן. הבעיה המרכזית של הסרט היא האינטנסיביות התמידית שלו. נטע גרטי, השחקנית הראשית, מתנהגת כיערה כאילו היא כל הזמן חייבת. היא חייבת לצעוק. היא חייבת להזדיין. היא חייבת. עכשיו. כל השרירים כל הזמן מכווצים. זהו מהלך רגשי מגוחך. בחיינו אנו עוברים עליות וירידות במצב הרוח. אין אצל נטע גרטי אנדרסטייטמנט. הכל גלוי ובוטה. כך גם האמא (טובה פלדשו, "חוק וסדר"). לכל אורך הסרט היא כועסת. כועסת על הבת הנשואה שלה, שהורסת לעצמה את החיים, וכועסת על אריה, על שהוא גורם לכך (ועל עוד משהו, אבל אני מנוע מגלות מהו. זהו הסוד שמתגלה במהלך הסרט). האב (סטפן סינגר, "חוק וסדר - כוונה פלילית", "הסופרנוס") הוא חדל אישים תמידי, ואריה עייף מהחיים ומשחק משחקים תמידי. לאף דמות אין התפתחות במהלך העלילה. רק שחקן אחד בסרט נותן הופעה מאוזנת. זהו (נו, תנחשו...)

אסי דיין. כמה חבל שזמן המסך שלו מסתכם ב-48 שניות, בערך.

למבט החיצוני של מריה שרדר על ישראל יש גם היבט חיובי. הצילום בסרט הוא האספקט הכי טוב בו. ראשית, ירושלים, העיר שבה מתרחשת רוב עלילת הסרט, מצטלמת נפלא מבעד לעדשתו של בנדיקט נוינפלס. האבן הירושלמית, הסמטאות המיוחדות, השוק, הבית של אריה, הנמצא במעלה גרם מדרגות, ומאחורי שער ברזל, נותנים ספציפיקציה לסיטואציה, ומשחקים כמעט תפקיד משלהם בסרט. כמו כן, הצילום עוזר לבימאית להשיג את האינטסיביות המדוברת : הוא מצלם בקטעים מסוימים צילומי תקריב של חלקי גוף (בעיקר בקטעי האהבה), הוא מאבד ומחזיר פוקוס לפרקים, או סתם משתולל בתנועה. הצילום נותן לסיפור את האוירה הנחוצה. אם רק השחקנים היו מוצאים את האיזון הדרוש, והבימאית היתה נותנת לו את הבית הרצוי (כלומר, סרט ישראלי דובר עברית), היה ניתן למצוא ב"חיי אהבה" יותר מסרט מעניין אבל מפוספס.

***

חיי אהבה - Liebesleben

בימוי : מריה שרדר

גרמניה/ישראל 2008