תיאטרון בית צבי מציג את המחזה "העיקר שטום בסדר"מאת המחזאית הבריטית לוסי גגון שהפכה למפורסמת בשנות השמונים המאוחרות בזכות מחזה זה. היא היתה בין השאר קודם לכן עובדת סוציאלית וכך בתפקידה זה היתה עדה לסבל של משפחות בהן יש ילד נכה בכל צורה שהיא. הסופרת מציינת שדמות העובד הסוציאלי -סטיבן במחזה אינה היא עצמה. המחזה מטפל בצורה רצינית ביותר ונוגעת ללב בבעיה שנתקלים בה משפחות רבות והשרות הסוציאלי המטפל בה כאשר יש במשפחה בן משפחה נכה כרוני.  

טום הוא פגוע מוחין. אינו מדבר. אינו יכול לדאוג לעצמו ואינו יכול לתקשר עם הסביבה.הוא בן 24. כאשר היה בן 13 חודש נולדה לו אחות. המשפחה טיפלה בו היטב, בצורה מסורה לדעתה אך זמן הרב של הטיפול מעייף ומייאש. הטיפול שמטפלת המשפחה בטום הוא בלי להראות לו רגש של אהבה, רגש חם, רגש של התחשבות במצבו. אמנם טום אינו מדבר אך נראה שהוא מרגיש משהו, שעדיין יש בו את התחושה הנכונה. כל חיי ההורים מיום היולדו של טום סובבים בטיפולו שלדעתם זה יעודם.  

לאחר זמן כה רב של טיפול יום יומי הם אינם מצליחים להתמודד עם המצב. הם מותשים. הן אינם רוצים לקבל עזרה מעובד סוציאלי או כל עזרה אחרת כי זה בנם ולדעתם הם יכולים לתת לו את הטיפול הטוב ביותר. העובד הסוציאלי מבחין בסימנים של התעללות בעורו של טום .הוא אמנם מבין את המצב של המשפחה אך מבין גם את הצורך לדאוג לטום ולצרכים שלו.   האמא מעמידה את עגלת הנכות בה הוא נמצא כל הזמן במצב של קבע מול הקיר וטום נאלץ לראות רק זווית זו. היא אינה מאפשרת להזיז את העגלה כך שטום יראה גם את אור השמש, הגינה, הטבע בחוץ. האם יש בזה רמז שהיא מתבישת בו, אינה רוצה שהחוץ יראה אותו או אולי היא מעונינת לבודד אותו מהחוץ כדי לשמור אותו לעצמה בלבד.  

האב למרות שטוען כי אוהב את בנו כועס עליו מדי פעם וכעס זה נראה על גופו של טום בצורת סימנים כחולים. ההורים אינם מוכנים  לקבל את העזרה המוצעת להם או לפחות לצאת לחופשה כל שהיא. הבת היא היחידה הרואה את המציאות כפי שהיא. היא רואה את יחס ההורים אל טום. הם אולי אוהבים אותו אך לא נתנו לו אפילו פעם אחת נשיקה,חיבוק או ליטוף מענג. הם נותנים לו את האוכל אך רק מה שלדעתם טוב כגון דייסה בלבד ולא אוכל חתוך מוצק טעים ומגוון יותר. האם זה בא מתוך דאגה, רוע לב, או אולי לחסוך מעצמם טירחה מיותרת.או אולי חושבים שזה הטוב ביותר לטום. בחום והאהבה שהבת נותנת לאחיה הם רואים דבר חריג לא מקובל ולא נאה אולי גלוי עריות. אהבת הבת אל אחיה היא כנה היא של אחות אל אחיה ללא כל כונה נסתרת.  

לפי סטיסטיקה שקראתי רבות הן המשפחות שאינן מוכנות לקבל עזרה מהעובד הסוציאלי. הן חושבות שבאפשרותן להתמודד במצב הקשה ולתת את הטיפול הטוב ביותר לנכה האהוב אך מתברר שבסופו של דבר טיפול כזה מתנקם בנכה עצמו. הוא אינו משוקם.מצבו אינו משתפר גם במקרים שזה אפשרי וזה גורם סבל מיותר הן לנכה והן למשפחה. הצגה קשה, מרגשת מבוצעת היטב על ידי כל המשתתפים בה וכדאי ביותר לראותה.  

התפאורה-זאב לוי נאה ביותר. היא מראה פנים של בית בצורה מדורגת בה יש חדר לכל אחד מבני המשפחה. למרות ריבוי החדרים יש מרחב פעולה לכולם ולא מורגשת צפיפות על הבמה. בצד הבמה הוצב שולחן של העובד הסוציאלי. הבימוי מצויין.הוא קיצבי וזורם, ריאליסטי ביותר. התפאורה מאפשרת לו להראות כל מה שכל אחד מבני המשפחה עושה בבית. ההדרכה שקיבלו השחקנים מעולה.  

טום-שי ארזואן אינו מדבר . נמצא על הבמה לאורך כל ההצגה ועל כסא גלגלים ולא רק זאת אלא פניו ,פיו, ידיו וגופו מעוותים בצורה ריאליסטית ביותר המעוררת  כבוד לשי. תפקיד קשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית והוא מתמודד איתו בצורה מושלמת ויפה ביותר.הוא נותן משחק מעולה בתנועות של איש נכה פגוע מח.  

צ'רלי -אחותו  משחקת משחק יפה, מרגש מלא חום אהבה וטבעיות. חושבת על אחיה בן ה24 "התקוע" בגיל זה עם אבא ואמא. כאשר סוף סוף הוא מוציא מילה מהפה הוא קורא לסטיבן ולא לאבא או אמא.אהבה של אחות כמה שהיא מסורה אינה יכולה להספיק ואינה תחליף לאהבה של אמא.  

וויני-האם- הילה ספורטס משחקת טוב ובחינניות אך משום מה בכל פעם שרואה אני אותה בהצגות שונות מרגיש אני שיש משהו בתנועותיה העושה את משחקה כאילו לא אמיתי -תיאטרלי. יש בתנועותיה מלאכותיות מסוימת .תנועותיה חדות מדי ,לפעמים מקוטעות.צורת הדיבור לפעמים לא טיבעית וזה בפוגם באמינות הדמות המשוחקת. הבת באה בטענות אל אמה כי לא נתנה לטום חום אהבה אלא רק טיפול אולי מתוך רחמים אך לא מתוך אהבה.  

ג'ק -האבא אבי עדווי-שחקן אופי נהדר שתענוג לראות את ביצועיו.הוא אומר על הולדת טום כאילו ותקעו לו חרב כשראה אותו  וידע את מצבו.למראית עין רוצה לתת לבנו קצת פרטיות וכבוד עצמי. הסוף הוא שהוא נשבר ומוצא פתרון-שיהיה סוף שיגמר כל הסבל. אינו מבין איך זה קרה שהוא והמטפל הפכו להיות אויבים.

סטיבן-העובד הסוציאלי-עומרי גלאון שיחק את המטל עליו היטב.הוא יודע שכשיש ילד נכה במשפחה כל המשפחה נכה. למרות רצונו אינו מצליח לתקשר עם המשפחה. הצעתו היא להשאירו לטיפול השרות ולהמשיך בחיים שלהם אך אין שומע כי הדבר היחיד שיש למשפחה זה טום.  

נשאלת השאלה מה עדיף האם טיפול מסור לדעתם של ההורים או טיפול מחוץ לבית כדי לשחרר קצת את ההורים מהדאגה והלחץ.  

לראות או לא לראות: הצגה מרגשת,יפה,אנושית וחובה לראותה גם ע"י עובדים סוציאליים, משפחות בהן יש מקרה דומה וסתם אוהבי תיאטרון טוב.