אזהרת ספוילר(ים): בנוהל הקבוע - טרם ראיתם את הסרט "איים אבודים", הקריאה כאן היא על אחריותכם בלבד. אני ממליץ לחזור לכאן אחרי שצפיתם בסרט, אבל זה כבר עניין אישי שלכם...

הסרט "איים אבודים" של רשף לוי נפתח בפתיחה המפורסמת (לפחות לכל מי שגדל בשנות ה-80 בארץ הערוץ הראשון...) של הסדרה "איים אבודים". זה הומאז' משעשע לאחת הסדרות הגדולות של ילדותנו, שלי ושל רשף ושל כל מי שנמצא בשנות השלושים של חייו, אבל גם סוגר על ההתחלה את ההתלבטות מדוע נתן רשף לוי את השם המדובר לסרט שלו (אם כי לא לגמרי. פרטים בהמשך). באיזשהוא אופן זה מרגיש קצת כמו שמאכילים אותך עם כפית, אבל המוסיקה הזו ישר מעלה לי לאף ריח של לחם עם ריבה וזיכרונות קסומים של חופש גדול שלא רואים את הסוף שלו, אז אני מוותר על הביקורת.

ילדות מתוקות, לחיים אדומות

מוציאות לשון, צוחקות צוחקות

החופש הגדול מזכיר לי את עצמי

מחפש ברדיו את הגיבורים שלי

(מעבר להרים, מלים: עמיר לב)

אבל עם קצת ביקורת אי אפשר, אז הנה - בדרך-כלל אני נמנע מלקרוא את הבריף בנוגע לסרט שאני עומד לצפות בו. אני אוהב להיות מופתע. ובכל-זאת, במקרה של "איים אבודים" יצא לי לעיין ב"תקציר", ששיגרה חברת ההפצה כנראה, כי הפורמט שלו די קבוע בכל מקום שבו חיפשתי (דוגמה). אינני יודע מי אחראי על התוצאה, אבל הוא (או היא) מזלזל לאללה באינטליגנציה של הצופים, כשהוא "מעגל פינות" ומקצין את העלילה כדי (אולי) להביא עוד איזה צופה או שניים לקולנוע.

"משפחה בעלת סגנון חיים מיוחד"?   מיוחד כמו (כמעט) כל משפחה בשנות השמונים של המאה הקודמת בישראל...   "המשפחה נקלעת למשבר קשה באשמתו של ארז"?   תודה רבה על הספוילר. עם זאת, קשה לומר שהמשבר המשפחתי נגרם רק בגלל ארז (אחד העניינים המרכזיים בו אכן כן). מכאן והלאה כבר ניתנים עוד ועוד ספוילרים שלא אלאה אתכם בהם, למקרה שעוד נשאר משהו שאתם לא יודעים על הסרט.

אבל זה עוד בסדר - בכמה מקומות נתקלתי בכך שבסרט "שני אחים תאומים שרבים על אותה בחורה". שלא לדבר על כך שאי-דיוקים קיימים גם באתר הרשמי של הסרט, אם אפשר לקרוא לעמוד הטקסט המבייש הזה "אתר רשמי". אם המשפחה "מרביצה בילדיה תורה אחת - נאמנות משפחתית טוטאלית"?  קצת נסחפנו. מה גם שאם צפיתם בסרט אתם יודעים שהיא מרביצה בארז שישמור על עופר, מה שמביא בסופו של דבר לתוצאות טרגיות למדי. ומה תגידו על כך שארז מתגייס "לקומנדו"?!   Commando, בתרגום לאנגלית, עוד עובד (כי ארז מתגייס לסיירת... גולני, אבל סיירת). אבל איך אפשר לכתוב את זה בעברית באתר הרשמי של הסרט?  

כרזת הסרט.

אבל עזבו ביקורות קטנוניות, כי זה לא ממש אשמת רשף (אם כי היה ראוי שהוא יתייחס גם לזה באותה מקצוענות שבה הוא ניגש לשאר העניינים). מה שמייחד את "איים אבודים" מהרבה מאוד סרטים בכלל וסרטים ישראליים בפרט הוא סיפור האהבה שבמרכזו והדרך שבה הוא מתנהל. יש משהו מעורר כבוד, מרתק ואפילו בוגר, בטח מבחינת הקולנוע הישראלי, בעובדה ששני האחים התאומים המדוברים לעיל (אושרי לוי ומיכאל מושונוב, עופר וארז) כלל לא רבים על הבחורה שבה שניהם מתאהבים (יובל שרף בתפקיד נטע). כמו בקלאסיקות הגדולות באמת אחד מהם זוכה בבחורה ללא קרב (כי הוא אמר ראשון...) והשני יתייסר מכאן והלאה, יכבוש את כאביו בתוכו, יביט בשני מבזה את האהבה הגדולה שלו, בוגד בה, מזלזל בה, וייאבק בשבילו כדי להשאיר אותה חיה, כדי שהיא תמשיך להסתובב בקרבתו ולייסר אותו.

וזה בעיקר מרשים, כי למרות שאפשר להבין זאת אחרת מהסרט (ותיכף אגיע לזה), רשף לוי ואני בני אותו מחזור. שנתיים הבדל, כמה קילומטרים (שבין כפר-סבא לרעננה), אותו המקומון שבו הופיעו קולנוע "עמל" וקולנוע "אורות" זה לצד זה. והזיכרונות דומים כל-כך, ובראשם אהבות גדולות ובלתי ממומשות כל-כך, ובראשן האהבה לבחורה של החבר הכי טוב שלך, ההוא שיודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון אבל כל-כך מטומטם בקשר לכל שאר הדברים.

בסרט ארז - בן דמותו של רשף לוי (וגם שלי?) לומד בצורה קצת קיצונית, קצת קלישאתית, ש"כולם בוגדים" ושהאהבה לא תמימה כל-כך. בחיים, אם התמזל מזלך, האהבה הראשונה שלך תשבור את ליבך ותלמד אותך על החיים שיעור שאי אפשר לקנות בכסף. בסרט ארז מתעמת עם אחיו התאום ומכריח אותו לחזור לאהבה הגדולה של שניהם. בחיים היא כבר ידעה, היא הרגישה, ואני הסתפקתי רק בלהנהן כשהיא שאלה אותי. ממש, ממש עולם משוגע. 

מסביבי כולם פרצופים מוכרים

מקומות שחוקים, פרצופים שחוקים

קורנים ומקדימים למרוצי היום

הולכים לשום מקום, הולכים לשום מקום...

ואני מוצא שזה די משעשע, אני מוצא שזה די עגום

החלומות שבהם אני מת הם הטובים שהיו לי ביקום

אני מוצא שקשה לי לספר לכם, אני מוצא שקשה לי לקבל

כשאנשים רצים במעגלים זה ממש, ממש

עולם משוגע, עולם משוגע

                                    (מתוך Mad World של Tears for Fears)

כמו שאתם כבר בטח מבינים, "איים אבודים" מתחבר לחיים שלי בהמון, אולי יותר מדי, קווים משיקים. כמו הסיפורים הגדולים באמת, הוא וודאי מתחבר לחיים של אנשים רבים. אבל כשמדובר בסיפור סמי-אוטוביוגרפי שנכתב בידי סופר בן גילך, שגדל כמעט באותו המקום ומדבר את אותה השפה התרבותית, התוצאה לא יכולה להשאיר אותך אדיש. אתה מוצא את עצמך או מתרגש בטירוף או מתעצבן לאללה. בפעם האחרונה זה קרה לי עם הטריולוגיה של אביתר בנאי (מתרגש בטירוף) והאלבומים האחרונים של אביב גפן (מתעצבן לאללה). בסרט של רשף לוי השבוע זה קרה לי שוב, התרגשתי ובגדול.

כאמור, הסרט קצת מבלבל מבחינת תקופת הזמן שבו הוא מתרחש וגיל הגיבורים שלו. הסרט מתחיל בסוף שנות השבעים כנראה ("שיער" הסרט יצא ב-79'. לא יודע מתי בדיוק הוא הוקרן בישראל...) ומלווה את הגיבורים דרך תקיפת הכור העיראקי (1981), רצח השגריר ארגוב ומלחמת לבנון (1982). עם זאת, רשף לוי - למרות השיער הלבן וערימת הילדים - היה, ממש כמוני, ילד במלחמת לבנון ולא מתבגר כמו הגיבורים שלו בסרט. לכן, בתחילה, היה לי קצת קשה להתחבר לסרט. מה שעשה את הקליק בכל-זאת היה, באופן די צפוי, המוסיקה.

ראשית, המוסיקה בסרט מעולה (עבודה מצוינת של קובי בן עטר ורשף לוי עצמו). שנית, יש בה, בבחירה המוסיקלית - בטח עבורי, חובב מוסיקה בכלל ומוסיקה של שנות השמונים בפרט - עניין שמסגיר ברגע את גילו של רשף לוי. כל זה, כאמור, לטובה, כי זה חיבר אותי לסרט בהנאה רבה, ובכל-זאת יש שתי בעיות עיקריות בפסקול המדובר. הפשוטה שבהן היא העובדה שרוב הגרסאות בסרט אינן הגרסאות המקוריות אלא גרסאות כיסוי, שרובן טובות אך לא זורקות אותך לשנות השמונים כמו שהבמאי היה רוצה. אינני יודע מה הסיבה, כנראה זכויות יוצרים, אבל זה לא ספק פוגע בחוויה (אולי למעט השילוב של "Mad World" של גארי ג'ולס בסצנה מבולבלת ומבלבלת בלבנון. אבל פה באמת מדובר בקאבר מופלא שמתאים כמו כפפה לסצנה הדרמתית).

בעיה חמורה יותר היא שבחירת השירים הייתה כנראה עניין חשוב שרשף לוי נתן עליו את הדעת והשרה עליו את רוחו, וכך השירים שמתנגנים שייכים ברובם למחצית השנייה של שנות השמונים, כשרשף לוי היה כבר בחזקת מתבגר, ולא ממש מתאימים (שלא לדבר שלא היו קיימים) בתחילת שנות השמונים. זה עבד מצויין עבורי, אבל זה קצת פוגע באמינות כשעופר ונטע רוקדים סלואו לצלילי (גרסה מחודשת של) Forever Young של אלפאוויל, שיר הסלואו האולטימטיבי למי שהתבגר במחצית השנייה (!) של שנות השמונים, היות שיצא ב-1984. או, למשל, Moonlight Shadow של מייק אולפילד, ה"להיט" של להקת הקאברים שלי ביסודי, שיצא ב-1983. או אפילו להיט ה"פוגו" של ילדותנו, Come On Eileen של ה-Dexy's Midnight Runners, שלצליליו רוקדים הנערים במסיבת הפורים אבל יצא רק ב-1982.

וזה לא נגמר כאן: "אבראקאדברה" של הסטיב מילר בנד, שמופיע באחת מסצנות הפתיחה של הסרט, היה שיר השנה של גל"צ אבל רק ב-1982;  I Ran של Flock of Seagulls (השיר האהוב על רשף לוי בסרט) שמופיע בתחילת הסרט בסצנה א-לה "מופע שנות ה-70" יצא רק ב-1982; Total Eclipse of The Heart, Still Loving You, אפילו Mad World - כולם שירים ענקיים לכל מי שהתבגר באייטיז, אבל לשמוע אותם כפסקול מייצג של נוער בסוף שנות השבעים קצת פוגע באמינות. אבל עזבו,  זו כנראה רק סטייה שלי....

כי פרט לכך מתואר ב"איים אבודים" ברמת אמינות גבוהה למדי כל מה שהיה קסום בילדותנו, אי-שם בשנות השמונים באזור השרון הדרומי - חיים נטולי מותגים (נטע משתמשת בבושם לא מוכר בשם "פויזן", לובשת ג'ינס אמריקאי בשם Levis ושמלות לא מכאן של Benetton, ורק היא), פרובינציאליים (על ארצות-הברית אולי שמעת... ועל גואה?!), חסרי מודעות עצמית, תמימים מבחינה מינית (למעט קלטות וידאו "כחולות" של ההורים בסתר), פשוטים יותר, אולי אפילו קלים יותר.

צריך להיזהר לא ליפול למלכודת הדבש של רשף לוי, שמנסה-לא מנסה להפוך את "איים אבודים" לקאלט בכוח על-ידי שילוב הדמות של "סבתא". למעט כמה בדיחות סלפסטיק, דיבורים על אוננות (איזה חמוד עופר שכטר כשהוא ילד רע ומדבר על אוננות...) ואיזה סצנה קורעת-לב אבל לא קשורה לכלום בפתיחה של הסרט, "סבתא" לא ממש משתלב בסיפור. הוא לא מתפתח, לא מתחבר. "סבתא" הוא הומאז' של רשף לוי ל"אסקימו לימון" במקרה הטוב וניסיון זול להפוך את "איים אבודים" ל"בורקס פינוקים" במקרה הרע. כך או כך, אני לא יודע איך מרגישים אלו שגדלו בשנות החמישים והשישים ביחס ל"אסקימו לימון", אבל אני שמח ש"איים אבודים" לא הופך ל"אלכס חולה אהבה" או "אסקימו לימון 2" של שנות השמונים.

והסיבה לכך היא, שעם כל הכבוד לכך שרשף לוי הוא סטנדאפיסט ביסודו, כשהוא ניגש לחומרים אוטוביוגרפיים או לפחות דוקומנטריים אפילו הוא לא יכול שלא לנהוג בחומרים האלה, בתקופה הזו, באנשים האלה בצורה רצינית, מפתיעה בעומקה ומעוררת הערכה, שמרמזת על כך שמדובר ביוצר אינטליגנטי, רגיש, בעל ידע מרשים בקולנוע ובתיאטרון (ולא רק עם סיפור חיים מרגש). למרות חלומו ליצור "סצנה אחת שבה הקהל גם יבכה וגם יצחק", ב"איים אבודים" אתה צוחק, אתה בוכה אבל יש הפרדה די ברורה בין השניים. בגלל זה "איים אבודים" לא יהיה הקאלט שמנסים לעשות מ"אהבה קולומביאנית". בזכות זה על "איים אבודים" עוד ידברו רבות.

כי בלי ששמתם לב "איים אבודים" נוגע במוות, בבגידות, בנכות, בקשר שבין הורים לילדים, בחלומות ושברם, ביריבות בין אחים, בהורים שמעדיפים ילד אחד על פני אחר, בפחד של גברים להתחייב, בצבא ומה שהוא עושה לנו. אם זה לא היה מצחיק לפרקים, זה היה סרט מדכא נורא. ואם זה לא היה מדבר עברית, וודאי היינו צוחקים על המדינת-עולם-שלישי שמתוארת בו. ואם זה לא היה החיים שלנו, פלוס מינוס עשרים וחמש שנה, זה לא היה כל-כך מיוחד.

כתבתי כאן על הבגידה הראשונה שלי. לא שלי-שלי, כמובן, כי אני תמיד הייתי אדם לויאלי. מעין ארז כזה, כבר אמרתי. רוצה להאמין בכל לבי במה שנטע אומרת, שבאהבה שלי "זה יהיה אחר". במערכות יחסים עם נשים ובקשרים עם חברים גברים מעולם לא בגדתי. אין דבר שאני מכבד יותר מאמון. כשנגמר לי, כשכעסתי, פשוט נפרדתי לשלום. ובכל זאת, אם בפעם הראשונה ההיא, כאמור, עוד ניסיתי בדרך כזו או אחרת לספר, להלשין, הרי בפעם השנייה, כשלא היה מדובר באהבה גדולה, כבר לא אמרתי כלום. לשמחתי זה נגמר מעצמו, והסתיים לטובה (לפחות מבחינת הנבגדת), אבל שנאתי את עצמי אז ואני מתבייש בכך עד היום. מתבייש שלא פינצ'רתי לו את הגלגל ולעזאזל הכל.

שמרתי אמונים גם (ובעיקר) לאהבה שלי, לעתים אהבה לא ממומשת. אולי בגלל זה הסצנות שבהן ארז מתלבט ומתייסר (ומגיעות כל התשואות למיכאל מושונוב על המשחק האמין) כל-כך דיברו אליי. זר לא יבין איך אתה מסוגל לקבל שמישהו אחר נמצא שם בחדר של האהבה הגדולה שלך, ואתה חי עם זה כי אתה רק רוצה שהיא תהיה מאושרת. למען האמת, התפלאתי שלוי לא שילב בסרט את אחד השירים הגדולים ביותר מהתקופה, ומי שהיה המנחם הקבוע שלי, I Want You של אלביס קוסטלו (יצא ב-1986, אבל מי סופר).

אני רוצה אותך

אלה הפרטים המטופשים שהלב שלי נשבר בגללם

זו הדרך שבה הכתפיים שלך רועדות והסיבה שהן רועדות בגללה

זה לדעת שהוא יודעת אותך עכשיו אחרי שרק ניחש איך זה

אני רוצה אותך

זה המחשבה איך הוא מפשיט אותך או איך את מתפשטת

אני רוצה אותך

הוא זרק לך איזו מחמאה מרופטת

אני רוצה אותך

ואת היית טיפשה מספיק לאהוב את זה שהוא אמר את

"אני רוצה אותך"

אני רוצה אותך

האמת לא יכולה לפגוע בך, היא כמו החשכה

היא מפחידה אותך לגמרי

אבל עם הזמן אתה רואה דברים צלול וברור כהלכה

(מתוך I Want You)

אז אני מצאתי את עצמי מתחבר בעיקר לסיפור האהבה שבסרט, האהבה הלא ממומשת, המרומזת, הנערית בין ארז לנטע. אולי כי גם אני יצאתי פעם עם מישהי שגדלה באיראן והוריה ברחו לפני המהפכה, אולי כי זה טיבם של אהבות נעורים (תשאלו את שלום), ואולי כי יש משהו קסום באהבה שזמנה קצוב, שמוגבלת במקום ובזמן, שברור לכל שלא תוכל להתקיים. בבגידה השלישית בחיי, כשאני הייתי מעורב בעניין, "משתף פעולה" עם הבוגדת, זה היה משהו כזה. מבלבל, מהפנט, מרגש. מה שמוכיח שאם אם לאדם יש עקרונות, האהבה לא מתחשבת.

בקיצור, יצאתי מ"איים אבודים" קצת אבוד בעצמי. מאיך שהסרט הזה גרם לי להתרפק על הילדות שלי, בדיוק כמו שרשף לוי עשה בעצמו בתסריט ובסרט. את מי שגדל באייטיז אין סיכוי שהסרט הזה לא יתפוס, יטלטל, יקסים. אני לא בטוח לגבי כל השאר. כי למרות שנראה שכולם בטוחים שזה יתפוס (כמו "סבתא" וה"מגניב" שלו...), יכול מאוד להיות שאם מנתקים מהסרט את הריחות המתוקים של הריבה, הצלקות שלא הגלידו מהאהבה, הצלילים הנפלאים של השירים, נשארים עם לא יותר מ"מופע שנות ה-80" (הכותרת המקורית שלי לפוסט הזה. לפני שגיליתי שאורי קליין גנב לי את הכותרת...).

ואולי בעצם מה שרשף לוי באמת רצה לומר זה שכולנו בסך-הכל איים אבודים, איים בזרם, בלי אף אחד בינינו שייתן יד או יחבק. כמו שאומר לארז אביו הנכה בסצנה האחרונה, עזבו אתכם מחלומות, תעשו מה שטוב לכם, טוב כרגע. תנו לה יד, הפליגו איתה לעולמות אחרים, בטחו בה ואחר-כך נראה.

איים בזרם, זה מה שאנחנו

אין אף אחד בינינו, איך נוכל לטעות?

הפליגי עמי לעולם אחר

ונבטח אחד בשנייה

מאהבה אחת לשנייה...

                        (מתוך Islands In The Stream של קני רוג'רס ודולי פרטון, עוד להיט אייטיז גדול)

נ.ב. מלה אחת על יובל שרף: מא-גני-בה. בטח עבור נערה בת 17, שהיא ללא ספק החלום הרטוב של כל מתבגר. לולא שלומי שבן כבר תפס אותה, הייתי בטוח מתאהב. אבל אני ושלומי כמו אחים, תאומים. והוא ראה אותה קודם...

[איים אבודים, ביים וכתב: רשף לוי, שחקנים: מיכאל מושונוב, אושרי כהן, שמיל בן ארי, אורלי זילברשץ, יובל שרף, עופר שכטר, פיני טבגר]

לבלוג של שגיא נאור