"לצאת מכאן" זהו סיפור חייה של אסירה משוחררת, שעברה לופת אותה בדמותה שלה כאסירה צעירה, מנסה לגרור אותה חזרה לתהומות האפלים של פיצול אישיות, סבל וניכור.

המחזאית האמריקנית מרשה נורמן, זוכת פרס פוליצר, כתבה את המחזה ב-1977 ומאז הוא הוצג ברחבי העולם וגם הוסרט ב-1994 . לוהקו בו דפנה דה-מורייה כארלין הבוגרת ואלן בורשטיין ,הזכורה מקן הקוקייה, בתפקיד אמה של האסירה. הסרט ספג ביקורות נוקבות, אך כמחזה הוא נתקבל בביקורות טובות וגם הועלה מספר פעמים בעבר בישראל.

ארלין היא אישה צעירה שכל ילדותה חוותה ניכור והתעללות מינית ונפשית מהחברה וממשפחתה ועם שחרורה מהכלא היא מנסה להשתקם, אך עברה כ"ארלי" הצעירה אינו מניח לה, לופת אותה בכוח ומנסה לדרדר אותה למטה.

נורמן סיפרה, כי המחזה נכתב בעקבות עבודתה כיועצת חינוכית במוסד לנערים קשי חינוך ומפגשיה עם נערה בת 13 שהייתה אלימה ביותר וסופה שהפכה לרוצחת המרצה מאסר עולם.

ההצגה החדשה של בית צבי, ברמת גן, מוצגת בדו מימד, כאשר ההווה והעבר מתערבבים זה עם זה ומשרטטים את סיפור חייה העגום של ארלי שרוצה להיות ארלין עם שחרורה. שתי הארליניות מציגות זו מול זו כשבתווך מופעים כל אנשים שהקיפו אותה בתקופת הכלא, בית הספר, המוסד והחיים בדירה השכורה שמצאה עם שחרורה.

חדווה בדלבייב מגלמת את ארלי האסירה והילה ספורטס את ארלין, האסירה המשוחררת. חדווה בדלבייב מגישה משחק דרמטי מעולה, מפגינה הבעת פנים רוויית כאב והופכת את ארלי האסירה לנפש אומללה, הזועקת להצלה. הילה ספורטס משחקת היטב ומפגינה כישורים דרמטיים מעולים. שתי השחקניות הצעירות יודעות להתבטא ולהגיש משחק תיאטרוני משובח, הגורר אליהן הזדהות ואהדה. יניב הלפגוט בדמותו של קרל הסרסור הוא שחקן נפלא, שמציג בכישרון רב דמות מעוותת וקרימינלית, הזועקת בעצמה לעזרה. משחקו הוא חוויה.

עירד רובינשטיין כקצין בית הסוהר המנסה לעגוב על ארלין, הוא שחקן מוכשר ובעל יכולת משחק טובה מאוד. הוא גם מגיש ביצוע מעולה וגם חתיך, לשמחת הבנות באולם. יפעת מימון כאמה של ארלין יודעת להגיש משחק תיאטרלי שובה נפש, מלהטטת ביכולותיה עלי במה ומנציחה דמות של אמא מיוסרת וכואבת. עמירם אדרעי כמנהל בית הסוהר הוא ליהוק נהדר והוא מגיש משחק מצוין ובמיוחד נעים לראות את החיוך שובה הלב שלו, שכבר הפך למותג שלו בהופעותיו.

נעה גורן כ"ממסד", דוברת ההצגה בדמותה של אחות רחמנייה היא נפלאה, יפה ומקסימה. לרגע חשבתי שהיא יצאה זה עתה מאחד ממחזות הזמר של בית צבי ועוד רגע היא תפצח בשיר. אבל, האמת שלמרות האתנחתא האירונית קמעא של התפקיד,  נעה מציגה בחן רב וברוב כשרון.

אייל קנטוב כסוהר המניאק הוא שחקן מוכשר מאוד שמדגים לנו איך צריך לבצע תפקיד בזוי כפי שהופקד בידיו הנאמנות. הילי ישראל כשכנה רובי היא שחקנית טובה וכובשת שמציגה תפקיד אמין וניחנה בכישורי משחק משובחים. גם שאר השחקנים לירון לוי, עמיר רנרט ומירב הררי מגישים תפקיד צנוע, אך בטוב טעם.

הבימוי של אילן שטרום המוכשר עשוי היטב, מציג את החוויה הדו מימדית של ההצגה באורח מקצועי  ומשובח. ההצגה קולחת בדרך כלל ומלווה סצנות דרמטיות כואבות, אך ישנם מספר חללים של חוסר זרימה ולעיתים אתנחתא איטית מדי שאולי כדאי להאיץ או לקטוע.

אי אפשר להתעלם מכמה נקודות נוספות. יתכן שההפקה ניסתה להדגים לנו כיצד נראה בית כלא ואולי, לכן, נראו שירותי הגברים (אצל הנשים טרם הספיקותי לבדוק) מטונפים להחריד, כשפיסות נייר טואלט מרוחים בכל פינה. אבל בתי הכלא הם נקיים להפליא ואולי צריך לארגן סדרנות ניקיון שירותים לתלמידים (שעוסקים גם בסדרנות, תאורה וסאונד), כדי שקהל המגיע בערב להצגה בבית צבי, לא יקבל חלחלה מהמראה.

הפליירים של ההצגה לוו באזהרת מסע לצופים לפיהם במחזה ישנם סצנות בוטות וקטעי עירום, העלולים לפגוע ברגשות חלק מהצופים. ובכן , זוהי הצגה וסצנות בוטות יותר כבר ראיתי בהצגות רבות אחרות. ספרתי רק 8 פעמים השמעה של איבר נשי מסוים בשפה הערבית והעירום של שתי הארליניות היה ממש יפה והשאלה היא אם יש לכך צורך אומנותי או שזה רק מקדם שיווקי, לא רלבנטי. מה שכן רלבנטי וטעון הגנה מהירה הוא מספר החבטות שסופגת הילה ספורטס בכל פעם שהיא מושלכת בברוטאליות על המיטה וספרתי כבר מספר חבלות כחולות על גווה העדין.