המוטיב הבולט בשירים של הסמיתס ושל מוריסי הוא לאו דווקא הזהות המינית המעורפלת. גם לא האהבה או הבדידות. או גיל ההתבגרות. דווקא החלומות ומה שביניהם נוכחים כל כך בין המלים. במובן מסוים הוא אינו רוצה להתעורר מן הסיוט אלא להיאחז בו ככל האפשר, עד שיבוא הבוקר, וגם לאחר מכן. בשיר Never Had No One Ever החלום הזה נמשך 20 שנה, 7 חודשים ו-27 ימים. והוא בעצם ממשיל גם אחרי שהשיר מסתיים.

שלא כמו בשירי פופ ורוק אחרים, השירים של מוריסי אינם מספרים על נער מכפר נידח או עיירה קטנה שמייחל לברוח אל העיר הגדולה, אלא על נער שכבר חי בעיר אבל אינו מסתפק בה. ואם לא די בכך הוא בוחר לעזוב אל עיר גדולה יותר בתקווה להגשים את עצמו דווקא שם. כאן בא לידי ביטוי המאבק הלא סמוי בין מנצ'סטר, עיר הולדתו של מוריסי, שבשנות השמונים עוד נחשבה אפרורית וחסרת כל זוהר, ליריבתה השנואה לונדון שמשכה אליה מאז ומעולם את מלוא תשומת הלב וריכזה בה את האמנים, הסופרים והמוזיקאים.
 

 
השאיפה של מוריסי, כנער מתבגר וגם לאחר מכן, חלפה כנראה בראשם של רבים מבין הסובבים אותו אז, גם אם נראתה כמעט בלתי ניתנת למימוש - להתרחק מכל מה ששייך לעבר, ליצור זהות חדשה במקום חדש, להיבלע בין ההמון, לטשטש את השונות, להשיג את הרצונות דווקא היכן שיש כל כך הרבה קופצים על כל הזדמנות. בלי להביט לאחור.

האמביוולנטיות היתה ונותרה חלק בלתי נפרד ממוריסי. הוא עזב את מנצ'סטר, אבל לא הפסיק לכתוב עליה. הוא רצה לאהוב, אבל לא היה מוכן להיות נאהב. הוא בחר לעזוב ללוס אנג'לס שייצגה בעיניו את תמצית העולם ההוליוודי המזויף. הוא הטיף לשוויון וזכויות אדם אבל דיבר, גם אם הכחיש לאחר מכן, בגנות המהגרים שבאו למולדתו.

ולמרות זאת הוא המשורר הגדול ביותר של תקופתו. ככל שעובר הזמן, והוא עובר מהר, התחושה הזאת רק הולכת ומתחזקת.

***
גם אליטיסטיים יכולים לכתוב בגוף ראשון

(זה סוג של תרגיל. לקוראים: נסו לחשוב על נער מתבגר בן 14 שהולך לפגוש בסתר את אהבת חייו)

ולחשוב שהתלבטתי אם ללכת או לא. ורק יומיים לפני כן קניתי כרטיס. וחששתי להתאכזב. במקום להודות למוריסי על כל מה שעשה בשבילי במשך השנים. חשבתי רק על הכסף ולא על המוזיקה, ועל האמנות ועל התשוקה שמחברת ביניהן.

לפני הכניסה להופעה הודעתי בקול רם שבאתי בעיקר בשביל לראות את הכרס שלו. וכמה שמחתי שהוא הוריד בפעם הראשונה את החולצה וחשף חזה חושני ושזוף. ובכלל, כשהוא רק עלה על הבמה היתה תחושה שהעולם עצר את נשימתו והלב הפסיק לפעום. כי איך אפשר להישאר אדיש למראה גבר בן 49, בשיא אונו, האיש הכי יפה בכל כדור הארץ שהקול שלו רק משתבח עם השנים.

נכון, הוא לא שר את well i wonder , hand in glove, Yes, I Am Blind , Seasick, yet Still Docked או half a person - אבל הוא היה שנון וקולע, ונתן את כולו, ורקד כפי שרק הוא יודע לרקוד. הוא אמנם לא הביט לכיווני, ולא הקדיש לי שום שיר ואפילו לא הצלחתי לתפוס שום חולצה שזרק על הקהל. אבל ידעתי גם ידעתי שהוא שר את כל זה למעני, כי הוא מבין עד כמה אני מזדהה אתו. עוד מהרגע שבו שמעתי - ביום שישי אחד בסביבות 22:22, בשנת 1985, את מיכל ניב מציגה בגלי צה"ל את "הסמיתס" ואת Meat Is Murder.

 
בדיעבד ברור לי שמוריסי היה בשבילי אור בקצה המנהרה שלעולם אינו כבה. הוא בעצם הראשון שעודד אותי לא לוותר גם כאשר אני לא נסחף עם הזרם. הוא שכנע אותי לא להרים ידיים כשאיש לא הבין אותי. הוא חזר שוב ושוב באוזני על התכונה האנושית הכי פחות מוערכת - הבעת ספק. בלעדיו אני חצי בן אדם.

לבלוג של איתמר זהר