ברוכים הבאים לסדרה "אלבומי מופת לועזיים" או כפי שאמרה פעם להקה אחת שעוד נדבר עליה:

 WELCOME BACK MY FRIENDS TO THE SHOW THAT NEVER ENDS.

הסדרה הזו ממשיכה מסורת ארוכת שנים של שילוב בין שיעמום בעבודה לרצון עז לדבר על מוזיקה עם אנשים שמבינים במוזיקה אך אינם בנמצא. בראשית הייתי רוצה להודות ליוצרי, עורכי, מפיקי, מלהקי ובמאי הסדרה - כולם אני. שנית הייתי רוצה להודות למחלקת אבטחת מידע שטורחים לקרוא כל פרק בסדרה - ולפרגן. שלישית היית רוצה להודות לכם, קוראים נאמנים וחסרי ברירה שכמוכם.

אני כבר רוצה להזהיר שהסדרה הזו מטבע הדברים תהיה ארוכה מקודמתה, תתמקד הרבה באלבומים של רוק מתקדם, ויש סיכוי שכמה מכם יפרשו לפנסיה מוקדמת עד שתיגמר. יש סיכוי אפילו יותר גבוה שכמה מכם יפוטרו במהלכה. אבל בינתיים - בואו נתחיל.

אני יודע שהייתם מאוד מופתעים אם לא הייתי בוחר לכתוב את הפרק הראשון על אלבום של הביטלס. אז כיוון שחם ואני לא רוצה להפתיע אותכם בצהרי היום, אני אכן כך אעשה. וראו זה פלא: לא רק הפרק הראשון יוקדש לביטלס, אלא גם השני וייתכן שגם השלישי. שכן, כידוע, כל אלבומי הביטלס הם אלבומים מופתיים, החל מ-PLEASE PLEASE ME ועד LET IT BE. אולם כיוון שיש צורך במידה בעולמנו, אני לא אכתוב על כל האלבומים שלהם אלא רק על הטובים ביותר. והטובים ביותר הם כמובן האלבומים המאוחרים שלהם.

אז הפרק הראשון יוקדש לאלבום שהוא בעיניי הכי טוב שלהם - ולו רק בגלל שהוא מכיל כמות כפולה של שירים לעומת שאר האלבומים - האלבום הידוע בכינויו "האלבום הלבן" אך שמו האמיתי הוא THE BEATLES.

למי שלא הבין, זהו תקליט כפול, העשירי במספר של הלהקה, שיצא ב- 1968, שנה קשה לחברי הביטלס, שנה שבה הם כבר היו על סף פרידה ועם המון ריבים ביניהם. למעשה, רוב שירי האלבום הזה בכלל לא הוקלטו ע"י הביטלס עצמם אלא ע"י להקת הצ`רצ`ילים. סתאאאאאם... למעשה, רוב שירי האלבום הזה בכלל לא הוקלטו ע"י כל חברי הלהקה, אלא ע"י שניים או שלושה מהם. הם היו באים בזמנם החופשי לאולפן ומקליטים. מעטים מהשירים הוקלטו ע"י כל הארבעה ביחד, כמו בימים הטובים ההם. למרות זאת הצליח ג`ורג` מרטין, הביטל החמישי, להפוך את השירים הללו לאלבום שלם וכפול - קונספט שהוא התנגד לו אך נכנע לבסוף בלחץ לנון ומקרטני - שמכיל כמה מהשירים הכי טובים, חזקים, משמעותיים, חתרניים ומיוחדים של הביטלס. אפילו ג`ורג` הריסון הצליח להשחיל כאן יותר משני שירים!

רוב שירי האלבום נכתבו ע"י חברי הלהקה ברישיקש, הודו, בזמן שהותם עם המהרישי מהאש יוגי. חלקם אף מתייחסים לחוויה בצורה ישירה. חלקם הם פארודיות על סגנונות מוזיקליים שונים. חלקם הם מהבלדות הכי יפות שנכתבו מעולם עם ההרמוניות הכי משגעות ששמעתם מימיכם. וחלקם היו סתם שירים פורצי דרך, תחום שהביטלס התמחו בו.

בתקליט הזה יש גם המון רמזים למותו כביכול של פול מקרטני עליו השלום שיהיה בריא, אבל בהם לא ניגע הפעם, או שבעצם כן. אם יתחשק לי.

התקליט, שהמאפיין החיצוני הבולט בו הוא העטיפה שלו - כולה לבנה לגמרי ורק הכיתוב THE BEATLES מופיע עליה, דבר שנחשד גם כחזרה לפשטות שאיפיינה את הביטלס וגם כאנטיתיזה לעטיפה הצבעונית של תקליטם הקודם, SGT. PEPPER - נפתח בשיר BACK IN THE U.S.S.R, שיר רוקנרולי מקפיץ בסגנון הביץ` בויז שכתב ושר פול מקרטני. זהו אחד מהשירים הכי ביטלסיים בתקליט, שרובו לא מאופיין בשירים כאלה. מיד אחריו מגיע אחד השירים הטובים של האלבום, DEAR PRUDENCE של לנון. השיר נכתב ברישיקש לפרודנס, אחותה של מיה פארו, ששהתה עם הביטלס בסדנא עם המהרישי, והיה לה קצת מצברוח רע והיא הסתגרה בחדרה (או בבונגלו שלה, לא יודע איפה הם ישנו שם) ולא רצתה לצאת. לנון קורא לה בשיר, עם הלחן היפהפה הזה:

dear prudence, won`t you come out to play?

the sun is out, the sky is blue

it`s beautiful and so are you

הקול של לנון בשיר הזה יפה במיוחד - עדין בהתחלה ותקיף יותר בסוף. זהו שיר ראשון עם התייחסות לחוויות בהודו. אחריו יבואו אחרים: MOTHER NATURE`S SON של מקרטני - שיר שקט ואקוסטי אבל לטעמי השיר הכי חלש באלבום, השיר עם השם הכי ארוך מבין כל השירים של הביטלס, EVERYBODY`S GOT SOMETHING TO HIDE EXCEPT FOR ME AND MY MONKEY של לנון, שמדבר על זה שכולם חיים בהסתרות ( זה מה שלמדו שם בהודו) חוץ ממני ומהקוף שלי כמובן, ואחד מהשירים הכי אהובים עלי בתקליט, גם הוא של לנון, שנקרא SEXY SADIE. הביטלס, כמו אחרים בעולם, היו שבויים אחרי המהרישי יוגי ודבריו הקדושים. אבל אחרי חודשיים ברישיקש הם גילו אמרת קצת אחרת עליו: שלמרות שהוא מטיף לחיים פשוטים ורוחניים הוא עצמו רודף בצע ופרסום, ובנוסף שהוא שלח ידיים והציע הצעות מגונות לבנות בסדנא. השיר SEXY SADIE מספר על בחורה פתיינית שעשתה צחוק מכולם (sexy sadie, what have you done? you made a fool of everyone) אך הוא נכתב ישירות על המהרישי יוגי.

כשאני בוחן את התקליט בפעם המיליון, אני מגלה שרוב השירים של מקרטני אופייניים למקרטני של תקופת הסולו, כלומר שירים שמספרים סיפורים מפוברקים על דמויות מפוברקות, ואילו רוב השירים של לנון הם שירי רוקנרול מחאתיים, תקיפים וכועסים - בעיקר על עצמו - וזה אחד ההבדלים המרכזיים בין היצירה של לנון לזו של מקרטני ואחת מהסיבות שאני מעדיף את לנון על מקרטני. כך למשל תמצאו פה, מצד הכלה (מקרטני) את השיר OB-LA-DI OB-LA-DA החינני שמספר על דזמונד ומולי ג`ונס, את הסיפור על ROCKY RACCOON - שיר בסגנון קאנטרי שמלגלג כביכול על הדמויות ההזויות בשירים של בוב דילן וגם יש בו רמיזות הומוסקסואליות (ככה אומרים), את HONEY PIE, שיר בסגנון מחזות הזמר של שנות ה- 50 , שמספר את סיפורה של בחורה שרצתה להצליח בגדול ונסעה מעבר לים, את MARTHA MY DEAR, שיר מאוד יפה שנכתב על...כלבתו האהובה של מקרטני (martha my dear, you have always been my inspiration, please be good to me) אבל גם את HELTER SKELTER - שוב שיר על בחורה, הפעם בסגנון רוק כבד. למעשה, רצה מקרטני להוכיח שגם בדיסטורשן הביטלס יותר טובים מכל השאר והקטע המקורי נמשך 27 דקות תמימות של כיסוחי גיטרה ותופים, ומכאן גם הצעקה בסוף השיר: i`ve got blisters on my fingers! אין ספק, HELTER SKELTER זה השיר הכי מעניין ו"כבד" של מקטרני באלבום הזה. מה27- דקות נותרו הרבה פחות, אבל זה אחד משירי הרוק הכבד הראשונים בהיסטוריה, אם לא הראשון שבהם. שוב, גם כאן הביטלס חלוצים. צ`ארלס מנסון וחבורתו לקחו את השיר לכיוון אחר והבינו ממנו שזה מסר בשבילם לבצע טבח המוני, וכך כם עשו.

מנגד ובניגוד גמור לשירים כיפיים כמו OB-LA-DI OB-LA-DA, לנון נתן בראש עם שיר כמו YER BLUES - בלוז כבד ומריר שמודיע לעולם:

yes i`m lonely, wanna die

yes i`m lonely, wanna die

if i ain`t dead already, girl you know the reason why

זהו שיר לא אופייני בעליל ללנון ולביטלס, לא הסגנון שלהם, ובכל זאת זה נשמע נהדר, עם סולו הגיטרה המצויין באמצע והצעקות של ג`ון WOO לפני השורה האחרונה של הפזמון.

כמו כן יש לו גם את REVOLUTION, שיורד על השמאל הקיצוני שרוצה מהפכות אלימות. לנון אומר להם שאם הם ידגלו באלימות וישאו בראש חוצות את תמונתו של היו"ר מאו, לא תהיה להם מהפיכה וגם הוא לא יילך איתם. בנוסף, לנון לועג למאזינים שלוקחים יותר מידי ברצינות את המילים של השירים של הביטלס (ראו למעלה מקרה מנסון). הוא עושה זאת בשיר GLASS ONION החביב עלי עד-מאוד:

I told you about the walrus and me, man

you know that we`re as close as can be. man

well here`s another clue for you all

the walrus was paul

וכל מילה מיותרת.

הקטע הכי ארוך בתקליט, וגם הכי מושמץ בו, נקרא REVOLUTION NUMBER 9. זהו קטע אוונגרדי שיצרו לנון ויוקו אונו וכלל בתוכו כל מיני רעשים, קולות וצלילים, ואת המנטרה החוזרת בקול מצמרר: NUMBER 9, NUMBER 9, NUMBER 9 (אם מנגנים את זה הפוך אפשר לשמוע בבירור: TURN ME ON DEAD MAN). הביטלס לא אהבו את הקטע אך לנון התעקש להכניסו ואני שמח על כך, כי זה קטע שמאוד מתאים לאלבום כזה, לדעתי, קטע מיוחד והזוי, ואפילו מפחיד.

פיקנטריה לא חסרה מהקלטת האלבום הלבן. יום אחד הגיע לנון לאולפן ההקלטות יחד עם חברתו יוקו אונו. עד כה הביטלס נמנעו מלהביא בני משפחה ו/או חברים להקלטות. רינגו תמה על העניין ושאל אותו מה קורה. לנון השיב לו שמעתה זה הולך להיות ככה תמיד. יוקו אונו כידוע לא תרמה לפיוס בין חברי הביטלס, ושלושת האחרים לא ראו בעין יפה את האקט הזה של לנון. אונו גם השתתפה בשני קטעים באלבום - בNUMBER 9 ובשירה בשיר THE CONTINUING STORY OF BUNGALOW BILL. בכלל, זה התקליט היחיד שבו עזרו לביטלס הרבה חברים בהקלטות. המפורסם שבהם הוא חבר טוב של ג`ורג` אריסון, אריק קלפטון, אז הגיטריסט של להקת CREAM. הריסון הזמין אותו לאולפן סתם להסתכל, וזה נגמר, כידוע, בסולו גיטרה מופלא בשיר WHILE MY GUITAR GENTLY WEEPS (קרדיטים לא ניתנו על-גבי האלבום לכל אלה ש"עזרו" בהקלטות)

.

"כשהגיטרה שלי מיבבת חרש" הוא אומנם השיר הכי טוב שתרם הריסון לתקליט, ואחד הטובים ביותר שתרם בכלל לביטלס, אך חייבים להזכיר גם את PIGGIES - שיר שיוצא נגד המעמד העליון השבע, עם קטע ברוקי באמצעו (משהו כמו הקטע באמצע IN MY LIFE), את SAVOY TRUFFLE - שיר רוקנרולי מדליק על תאווה לאוכל שגם מתייחס לשיר אחר באלבום הזה (we all know ob-la-di bla-da, but can you show me where you are), ואת השיר LONG, LONG, LONG - שיר אהבה יפהפה ושקט, שמושר כמעט בלחישה, אחד המיוחדים והיפים ביותר בתקליט.

גם רינגו סטאר, שיום אחד עזב בעצבים את אולפן ההקלטות וחזר רק אחרי הפצרות ובקשות סליחה משאר החברים שאף הניחו פרחים על התופים שחיכו לו עם שובו, תרם לאלבום את השיר הראשון פרי עטו - DON`T PASS ME BY.

דבר אחר שאיפיין את הקלטות האלבום הלבן הוא הפרפקציוניזם המוגזם שנקטו חברי הלהקה. חלק גדול מהשירים הוקלטו בעשרות טייקים עד לתוצאה הסופית, גם אם היה זה שיר בן פחות משתי דקות כמו I WILL של פול מקרטני - שוב, דבר שגרם לחיכוכים רבים ביניהם. I WILL הוא שיר אהבה יפהפה, מוזיקלית ובעיקר לירית, של פול מקרטני, שמלווה עצמו רק בגיטרה אקוסטית:

who knows how long I`ve loved you

you know I love you still

will i wait a lonely life time

If you want me to, I will

זהו השיר הלפני אחרון של התקליט הראשון מבין השניים, וסוגר אותו הוא הבלדה הנפלאה JULIA של ג`ון לנון, שוב פעם שיר אהבה אקוסטי, הפעם לאימו המנוחה:

half of what I say is meaningless

but I say it just to reach you, julia

julia, seashell eyes, windy smile

cosmy, so I sing a song of love for Julia

אי אפשר לפני סיום לא להזכיר עוד שיר נפלא של לנון, CRY BABY CRY (את השם הוא לקחת מפרסומת שכותרתה: CRY BABY CRY, MAKE YOUR MOTHER BUY), את הבלוז האירוטי משהו של מקרטני, WHY DON`T WE DO IT IN THE ROAD שהוקלט רק עם רינגו על התופים (ומקרטני על הפסנתר), וכמובן את BLAKCBIRD האקוסטי, גם הוא של מקרטני (יש עוד כמה שלא הזכרתי אבל תצטרכו לגלות אותם לבד).

לפני כמה שנים, כשמקרטני דיבר על האלבום הלבן הכפול באנתולוגיה (הסדרה התיעודית המצויינת שהביטלס הוציאו על עצמם), הוא אמר שלדעתו השיר HAPPINESS IS A WARM GUN, שכתב ושר לנון, הוא השיר הכי טוב של הביטלס. יכול מאוד להיות שהוא צודק. זה השיר היחיד, או בין היחידים, באלבום, שהוקלט ע"י הארבעה ביחד, ורק על-ידם, ולכן הוא כזה מהוקצע ומושלם מכל הבחינות (מילים ביזאריות שמתאימות בשלמות ללחן המעולה של לנון, עם השירה הקצת חורקת שלו והליווי הנהדר של שלושת האחרים מאחורה). הביטלס בשיא כוחם.

אז למרות שהאלבום הזה נולד בייסורים ובלידה לא טבעית, ואולי דווקא בגלל זה, ולמרות שזה האלבום שיצאו ממנו הכי פחות להיטים, ואולי דווקא בגלל זה, זהו בכל זאת אחד האלבומים הכי טובים ומרתקים של הלהקה הגדולה הזו, ואין פלא שהוא נחשב על-ידי מיליונים ברחבי העולם כאלבום הטוב ביותר של הביטלס.

לבלוג של יואב ברונר