תיאטרון הקאמרי במסגרת אנסמבל עיתים-רנה ירושלמי מציג את ה"דיבוק"מאת לאון כץ האמריקאי על פי אנסקי.  סיפור זה שהפך במרוצת השנים מיתוס בתיאטרון הישראלי זכה הפעם להעלאה ובימוי מיוחדים  ושונים מהמקובל דבר הרגיל בכל מחזה שירושלמי מביימת. קשה להתמודד עם הצגה שכאמור הפכה מיתוס ושרבים אמנם לא זכו לראותה אלא רק שמעו עליה אך רנה ירושלמי התמודדה בהצלחה עם המשימה ויצאה ממנה בכבוד רב. היא נתנה לה פרשנות שונה שהיתה נפוצה עד כה.  

הדגש הפעם הושם לא על האהבה בין לאה וחנן אלא על הקבלה,המיסטיקה והכישוף. העברת הדגש עשה את ההצגה דרמטית יותר,חזקה יותר, פיוטית יותר ומרגשת יותר. נראה לי שגם שמרשימה יותר. ההצגה מרגשת הן מבחינה ויזואלית והן מהבחינה הפיוטית שלה. יש בה סצינות שהן הן מהעולם הזה והן מהעולם המיסטי,עולם לא ידוע ולא מוכר.    

בהצגת הדיבוק בהבימה בזמנו תפקידה של לאה היה המרכזי הדומיננטי. חנה רובינה המנוחה היתה השליטה בהצגה. היא היתה העיקר.בדיבוק של ירושלמי התפקידים הראשיים הם של הרב עזריאל-נעם בן עזר ושל חנן-עמנואל חנון. לאה -אייר וולפה הופך לתפקיד משני שרק מניע את ההצגה אך לא העיקר. זהו סיפור המערבב אהבה,מיסטיקה,דעות קדומות עם סוף טראגי המביא כביכול לגאולה.  

אקדים ואומר כי נהנתי מאוד מצורת הבימוי והגשת החומר .למרות שההצגה נראית ככבדה,קשה לצפיה וארוכה יתר על המידה היתי מרותק אליה מתחילתה ועד סופה. אין לי ספק שיהיו רבים שלא יסכימו עמי בנקודה זו וזכותם בכך.  

על במה ריקה מוגבהת בצורת מלבן אלומת אור יוצרת מעגל.-תאורה נהדרת של אבי יונה בואנו-במבי זוג קשישים עולה מהקהל  לבמה ומתישב בצידה הימני.כנגד ובמקביל גבר מעונב עומד בצד שמאל. שלושתם  צופים במתרחש על הבמה כאשר הקשישים המסמלים את העבר מעירים מפעם לפעם את הערותיהם על המתרחש בידיש ודבריהם מתורגמים מיד לעברית ע'י הגבר המעונב-הזמן החדש. זוג הקשישים מבוצע בצורה כמעט פסיבית מרשימה ע"י יוסי סגל-אחיו של שמוליק סגל ודינה לימון.הגבר הוא זאב שמשוני. שלושלתם כאמור מהוים משתתפים פסיביים בהצגה שנוכחותם הנה יותר ענין של הבעת סימליות מסוימת.  

ההצגה כולה מלאה בסמלים,רמזים,תזכורות וכל אחד יכול לראותם,לפרשם ולהבינם,אם רוצה בכך,אם כי הנאתו מההצגה תיהיה שלמה גם אם לא יתעכב להבינם.   התלבושות -יהודית אהרון ,התפאורה -אורי און והבימוי-רנה ירושלמי נתנו לי לחשוב כי כוונת ירושלמי היתה להראות שהדיבוק אינו רק מחזה יהודי אלא אוניברסלי וכי מיסטיקה,סימליות ודעות קדומות ישנן לא רק בדת היהודית אלא בכל דת. מדוע אני אומר זאת.הרב עזריאל היה גלוי ראש,לבושו ולבוש תלמידיו דמו ללבוש של כומר ופרחי כמורה, באחת הסצינות השחקנים מחזיקים בבולי עץ שהם גם ראי ותוך כדי ההליכה ושינוי מקום יוצרים צורות של צלב המופיע בבירור פעמים מספר.חנן מתיסר כפי שישו סובל עינויים למען מטרה מסויימת. התלבושות  מעוצבות משלושה צבעים יסודיים כאשר לכל צבע יצוג שונה. השחור הדומיננטי לובשים כל היהודים,הלבן רוחות המתים בעלי המסכות והשדים והצבעוני -אורחי החתונה המופסקת.  

המוסיקה של רן בגנו קודרת, איטית, מיוחדת,נועזת,מפחידה,מעט מוטיבים יהודיים אך מרשימה בחוזקתה ויוצרת את האפקט הדרוש במעמדים השונים.  

הרבה מעמדים מרשימים בהצגה. ירושלמי הצליחה לבנות סצינות מרשימות בהשתמשה בתנועות שחקניה,קולותיהם והמוסיקה המרשימה. יש בה תמונות רבות עוצמה המהפנטות את הצופה ואינן עוזבות אותו אלא בתום ההצגה כולה. ההצגה דומה לחזיון תיאטרלי שלא לעתים קרובות רואים על בימותינו.  התרשמתי ביותר מכמה מהסצינות. תמונת ההתפשטות של חנן ומריחת החומר המורכב משני צבעים סגול וירוק, תמונת המוטות -המראות הזזות , איש הקדוש על הסוס,התמונה בה האיש הקדוש מספר על האותיות והמספרים . נכנסת לתוך האות הקדושה  נכנסת אל תוך העולם פנימה.    

ההצגה החדשה של רנה ירושלמי חזקה,מבוימת היטב כאשר הקצב האיטי ,המיסטי  נשמר כמעט לכל אורך ההצגה.דבר זה רק מועיל להצגה העושה אותה יותר מסקרנת יותר עטופה במסתור .הכל מבוסס על הלא ידוע ,החבוי . יש בה מעמדים מרשימים, מרגשים, מלאי עוצמה רגש וסימבוליות. ההצגה מרגשת הן מבחינה ויזואלית והן מבחינת הפיוט שבה.  

רבים הם המקורות מהם נשאבו מרכיבי ההצגה. יש בהם מהקבלה,החסידות,עולם האהבה,ספר התנ"ך ועוד רבים.   האהבה של חנן אל לאה היא עזה,היא חזקה אך אין זו אהבה כפי שמציגים אותה בכל מחזה רומנטי או העוסק באהבה. חנן מהרגע שתמאהב בלאה הורס את חייה עד שמביא לגאולתו ,להשקפתו הוא, ומוות לה. במותם שניהם סוף סוף מתאחדים לנצח . אם היא לא תיהיה שייכת לו היא לא תיהיה שייכת לאיש .הוא מונע את נשואיה ,הדיבוק נכנס בה והורס את חייה.  

 מה זה "הדיבוק" .מה פירושו.דיבוק זו חדירת נשמה ,רוח רעה לגוף של אדם חי. חנן הרוצה את לאה הוא גם תלמיד בתורת הקבלה.הוא פונה אל הקבלה ומבקש מושיע .נשמתו הטועה נכנסת כדיבוק אל לאה והרב המנסה להצילה מגרש את רוחו של חנן מתוכה אך מביא ע"י כך למותה. למרות שהן חנן והן הרב שייכים לאותה דת ופועלים על פיה, השקפותיהם והבנת הדת שונה ומתנגשת. האהבה ע"י איחוד שתי הנשמות במותם מנצחת בסופו של דבר.  

המשחק של כל המשתתפים הוא מאוד כוחני ,חזק וטוב מאוד. ירושלמי הקפידה והדריכה את שחקניה בכל פרט ופרט בקפדנות יתרה והכל בוצע היטב ובדיקנות. ביצועם של שלושת התפקידים הראשיים מרשים ביותר. הרב עזריאל-נעם בן אזר מתעלה במשחקו על כולם.הוא מרגש,הוא פאנטי,הוא לעתים פיוטי וזועם,רגוע ומתפרץ. יש לו נוכחות חזקה על הבמה וכל רגע שהוא עליה הוא הופך למרכזה.  

חנן-עמנואל חנון מעולה.גם הוא מגלם את תפקידו ברגש,בהבעה, בכוחנות. לאה-אייר וולפה היא צריכה להיות המרכז אך בהפקה זו היא נמצאת בצד אינה מתבלטת,סובלת בסוג של פסיביות. ממלאת את התפקיד שכפי שהוכתב לה היטב.   סיום ההצגה מרשים ופיוטי ביותר כאשר חנן ולאה מתאחדים כגוף אחד מחובק שלעולם לא יפרד. ראיתי את רוב העבודות של רנה ירושלמי שהוצגו בארץ אך נראה לי שזו עבודתה הטובה ביותר,המרשימה ביותר והשלמה ביותר.  

לראות או לא לראות: הצגה לא קלה לצפיה,יהיו שיצאו לפני תומה החוצה, אך המאמץ כדאי ושווה צפיה.