שוב שלום. אחרי פתיחה סוערת ומוצלחת ורייטינג גבוה, הגיע הזמן לעמוד למבחן הפרק השני.אז בפרק השני נישאר עם הביטלס והפעם עם האלבום שרבים מגדירים אותו כאלבום הטוב של הלהקה: ABBEY ROAD. אני לא אשקר לכם. גם אני הצטלמתי על אותו מעבר חצייה מפורסם בלונדון ליד אולפני אבי רואד, כמחווה לאחת העטיפות המפורסמות (והמחוקות) ביותר בעולם. רק בנס לא נדרסתי אחרי שהסתכלתי שמאלה וימינה במקום הפוך.

אלבומי מופת לועזיים 1

אבי רואד, למי שלא יודע, הם האולפנים המפורסמים בתבל, אחרי אולפני הקליטה בקריית גת. הם מפורסמים רק זכות שהביטלס הקליטו בהם ויצרו אלבום הנושא את שמם. כל מי שהוא מישהו או רוצה להיות מישהו חולם להקליט באבי רואד.

כשאני בא לדבר על ABBEY ROAD, אני בא לדבר על אלבום מושלם מבחינה מוזיקלית - שגם השיר החלש שבו, MAXWELLS`S SILVER HAMMER, לא מעיב על שלמותו - מהוקצע, בנוי לתלפיות ומדוייק מאוד, אבל גם קסום ומרגש. מכל האלבומים של הביטלס זהו האלבום הכי מרגש, לטעמי. את הרעיון וההשראה לאלבום יש לזקוף לזכותו של פול מקרטני, שגם תרם לו הכי הרבה שירים. אחרי המחלוקות בהקלטת האלבום הלבן הכפול, ואחרי הריבים ממש בהקלטת האלבום הבא של הלהקה, LET IT BE, הציע מקרטני לג`ורג` מרטין וללהקה להקליט אלבום נוסף כמו בימים ההם. זה אומר להתעלות ולהתעלם מחילוקי הדיעות ולהקליט כמו פעם, ביחד, רק הארבעה, בהרמוניה. שאר חברי הלהקה הסכימו מיד, ובראשם כבר ידעו שזה יהיה כנראה האלבום האחרון שיקליטו כלהקה. וכך יצא שבאופן רשמי ABBEY ROAD הוא האלבום האחרון שהוקלט ע"י הביטלס אולם האלבום שיצא לאור אחרון הוא דווקא LET IT BE (שעבר מיקסוס ובישול אחרי ABBEY ROAD).

האלבום נפתח בשירו של לנון, COME TOGETHER - שיר בעל מילים מעורפלות, שלא לומר מוזרות. המנגינה החוזרת של הגיטרה והתופים הפכו כבר לשם דבר בפתיחות מוזיקליות לשירים ואפשר בהחלט לקבוע שזה השיר הכי מגניב באלבום. האגדה מספרת שכל בית מתאר מישהו אחר מחברי החיפושיות. נסו להקשיב למילים ולזהות במי המדובר.

מיד אחריו בא השיר הראשון שהריסון, שיר שהוגדר כבר כאחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו אי פעם, והשיר שלנון עצמו אמר שהוא הכי טוב שכתב ג`ורג` - SOMETHING. מה שהופך את השיר לכ"כ יפה, מלבד המילים והמלודיה, זה העיבוד המוזיקלי המיוחד של השיר: התופים והגיטרה בפתיחה, הבס החזק שמורגש לאורך כל השיר, עיבוד המיתרים המבריק של ג`ורג` מרטין - עיבוד שלא גונב את ההצגה מהשיר אך משלים אותה בצורה מדוייקת - שיחזור על הברקותיו לאורך כל האלבום הזה, סולו הגיטרה הנפלא באמצע יחד עם קטע המעבר השונה שבו הריסון כעט צועק... בקיצור - שיר בהחלט מושלם. לא פלא שרבים כיסו אותו לאורך השינם, כולל פרנק סינטרה.

השיר הבא הוא שיר שלנון נתגד לו ואף סירב להשתתף בהקלטות והוא נקרא MAXWELL`S SILVER HAMMER, של פול מקרטני. אכן, מדובר בשיר פשטני, כמעט שיר ילדים, חביב למדי אומנם אך קצת תמוה במילותיו והלחן שלו זה לא הלחנים שהורגלנו אליהם ע"י פול. לחן פשוט למדי. פול מתקן מיד אח"כ עם השיר הנפלא OH DARLING!, מין בלוז צעקני שבו הוא שוב מראה לנו שלא כל השירים שלו הם בלדות מתקתקות, יש לו גם ריאות חזקות והוא לא מתבייש להשתמש בהן. אפילו לנון טען שהוא היה צריך לשיר את הסולו בשיר הזה כיוון שזה שיר שיותר מתאים לו. כשהוא צודק אז הוא צודק. אבל דווקא בגלל שמקרטני כתב ושר אותו, הופך אותו ליותר מיוחד בעיניי. וגם הפסנתר החזק שיש בו מוסיף לטעם הנפלא.

אחריו מגיע השיר היחיד של רינגו באלבום והשיר השני שהוא כתב בעצמו בתקופת הביטלס, OCTOPUS`S GARDEN. הוא כתב את השיר בזמן שהותו עם משפחתו בסרדיניה, כשהתחפף לכמה זמן מההקלטות של התקליט הלבן. שוב, מדובר במן שיר ילדים חביב למדי, עם אפקטים קוליים אדירים (של בועות מים) וגיטרה מסתלסלת של הריסון. בעוד שרינגו היה סגור על המילים של השיר, על המנגינה הוא היה פחות סגור, וכפי שרואים בסרט LET IT BE, ג`ורג` עזר לו להשלים אותה.

כמו כדי להראות שהביטלס הם בכל זאת לא להקת פסטיבל ילדים, מגיע השיר שסוגר את צד א` של האלבום, I WANT YOU (SHE`S SO HEAVY) של ג`ון לנון. אורכו כ7- דקות, מה שהופך אותו לשיר השני הכי ארוך של הביטלס, אחרי REVOLUTION 9. זהו שיר שמורכב משלושה משפטים בודדים:

i want you, iwant you so bad

it`s driving me mad, it`s driving me mad

והפזמון, אם אפשר לקרוא לו כך:

she`s so heavy...

זה השיר של הביטלס שהכי הרבה נשמע כמו שיר רוק-מתקדם, ובגלל זה הוא הכי אהוב עלי בתקליט הזה. מה שהופך אותו לכזה זה ריף הגיטרה החוזר לאורך כל השיר, האורך שלו, הבס הבולט שבו, וה"רעש הלבן" שמגיע לקראת סוף השיר ושנעשה ע"י סינתיסייזר מוג. שיר מורכב ויפה ולא אופייני. השיר נקטע במכוון, כאילו באמצע, כדי להמם את השומעים. בהקלטה של השיר השתתף גם הקלידן בילי פרסטון, שניגן שם באורגן.

והנה כבר הגענו לצד השני של התקליט. זה בדיוק הזמן לספר שבין יוצרי התקליט היה גם עוזר טכנאי, אז אנונימי, שהתפרסם אח"כ עם אלבומים שהוא הפיק וכתב, וקוראים לו אלן פארסונס. סתם לידע כללי. עכשיו נחזור לאלבום. אם הצד הראשון מורכב משירים בודדים, הרי שהצד השני כמעט כולו מורכב מסוויטה ארוכה של קטעי שירים קצרים שהלחינו לנון ומקרטני. הוא נפתח בשני שירים נפלאים: HERE COMES THE SUN של הריסון, שיר יפהפה עם גיטרה אקוסטית ומיתרים, ו-BECAUSE, השיר הכי עצוב, ובין היפים ביותר, שהביטלס הקליטו. לנון כתב את השיר אחרי ששמע את יוקו מנגנת על הפסנתר את סונטת "אור ירח" של אחד, בטהובן. המנגינה לשיר מתבססת על נגינה הפוכה של הפרק הראשון של הסונטה. המילים - פרי מוחו הנוגה של לנון:

because the world is round it turns me on

because the wind is high it blows my mind

because the sky is blue it makes me cry

love is old, love is new

love is whole, love is you

השיר נפתח במשהו שנשמע כמו...איך קוראים לזה...נו....לא עוגב... השני..... צ`מבלו! (שנים לא ניגנתי על צ`מבלו - משהו כמו 200 שנה - אז תסלחו לי ששכחתי את השם). משהו כנסייתי כזה, גותי אפילו. ואז נכנסים הקולות ההרמוניים של הזמרים, והשירה מתחילה. לנון, מקרטני והריסון שרו את השיר ביחד, בשילוב המופלא של קולותיהם, מעל מיקרופון אחד (רינגו ישב לידם, כדי להשלים את התמונה של החברות המופלאה שהיתה להם). השירה של שלושתם שולשה כדי שתישמע כאילו תישעה זמרים שרים, וכך אנו מקבלים את ההרמוניה הקולית המצמררת שיש בשיר הזה - שלא היתה מצמררת אילולא הלחן והאווירה המכשפים. זהו שיר מהפנט, פשוט מאוד.

לא הספקנו להתאושש מ-BECAUSE, והנה מגיע אחריו אחד השוסים הגדולים של התקליט הזה - YOU NEVER GIVE ME YOUR MONEY. שיר מושלם מכל בחינה שכתב ושר פול, נפתח בפסנתר שקט ובלתי נשכח, ממשיך עם הקול הענוג של מקרטני, משנה את הקצב למהיר יותר, מתפרץ עם גיטרת הבס שלו והגיטרה החשמלית של ג`ורג`, ומסתיים בשורה החוזרת שמושרת ע"י ג`ון:

one, two, three, four, five, six, seven

all good children go to heaven

איזה יופי של שיר, יופי של ביצוע ויופי של רעיון! והלחן - תאווה לאוזניים. השיר מרמז, כנראה על הסכסוך הכספי של הלהקה עם חברת התקליטים שלהם. אבל רק כנראה.

השיר הזה בעצם פותח את הסוויטה שהזכרתי קודם. אחריו מגיע שירון קצר של לנון, SUN KING, שגם הוא מושר ע"י שלושת החברים, ואחריו עוד שני שירים חצופים, מצחיקים, ליצניים וקופצניים של לנון - POLYTHENE PAM ו-MEAN MR. MUSTARD. נהדר. כקונטרה, מגיעים אח"כ, ברצף כאמור, ארבעה שירים קצרים של מקרטני, שבעצם מסיימים את הרצף ואת האלבום כולו: SHE CAME IN THROUGH THE BATHROOM WINDOW - שמבוסס על מעריץ שחדר למגוריהם של פול ולינדה דרך חלון האמבטיה, GOLDEN SLUMBERS - שמתחיל כשיר ערש יפהפה עם פסנתר ומיתרים מרהיבים, CARRY THAT WEIGHT - שמתחבר לקודמו בשיא הטבעיות, ו-THE END - שכשמו כן הוא, חותם את התקליט. כמעט.

בשיר CARRY THAT WEIGHT, שנפתח במילים: boy, you`re gonna carry that weight, carry that weight a long time, יש כמה דברים מיוחדים: באמצע שלו יש עוד קטע קצר, אולי מן השלמה כזאת, של השיר YOU NEVER GIVE ME YOUR MONEY. זה נפתח בכלי נשיפה שמנגנים את המנגינה של הבית, ואח"כ פול נכנס בשירה עם מילים אחרות מהשיר המקורי. מיד אח"כ חוזרים לפזמון הידוע: boy you`re gonna carry that weight.

אח"כ מגיע סולו תופים של רינגו סטאר - סולו התופים היחיד שלו בשירי הביטלס - אומנם לא סולו מתוחכם, יחסית למתופפים כמו ג`ון בונהאם ודומיו, אבל בהחלט סולו מרשים שמתאים היטב לקטע הזה. לסולו התופים מתחבר סולו גיטרה ארוך ומרשים שמורכב בעצם משלושה חלקים, כאשר כל חלק מנוגן ע"י מישהו אחר - הראשון ע"י פול, השני ע"י הריסון והשלישי, הדיסטורשני, ע"י ג`ון. הרעיון היה של פול. הוא רצה שכל אחד מהם ינגן בעצמו וכדי לתת את הפרשנות האישית שלו, העולם שלו, הנגינה שלו, הבחירה שלו, בגיטרה החשמלית. כמו שאפשר לשים לב, זה מתחבר לסולו אחד ארוך ומצויין ובעיקר הרמוני - כמו כל האלבום הזה. מושלם כבר אמרתי?

בסוף הגיטרה החשמלית מתחבר, כמעט נכנס באמצע, השיר הקצרצר THE END. הוא נפתח בהקשה על קלידי הפסנתר וממשיך ומסתיים במשפט האלמותי של מקרטני:

and in the end

the love you take

is equal to the love you make

ובסוף רק גיטרה חשמלית ומיתרים. ונגמר. מהר מידי. יפה מידי. מדהים, למעשה.

אבל לא הביטלס הם אלה שיניחו לכם ככה סתם, בלי עוד הפתעונת קטנה. אחרי שנשימתכם, שנעתקה כמד דקות קודם לכן, חוזרת אליכם, ואתם מצליחים לפלוט "וואו", הנה מגיע עוד קטע קצרצר ונחמד שנקרא HER MAJESTY. הוא מושר ע"י פול, בליווי גיטרה אקוסטית בלבד:

her majesty`s a pretty nice girl

but she doesn`t have a lot to say

her majest`ys a pretty nice girl

but she changes from day to day

i wanna tell her that i love her a lot

but i gotta get a bellyfull of wine

her majesty`s a pretty nice girl

someday i`m goona make her mine

הקטע הקצרצר הזה נכלל במקור ברצף השירים שלפניו אך מקרטני לא אהב אותו שם והוא הוסר לבקשתו. כיוון שהטכנאים באולפן ההקלטות צוו לא לזרוק כלום מהחומרים שהוקלטו, השיר הוסף אח"כ, בסוף האלבום, שניות ארוכות אחרי שמסתיים THE END. הביטלס שמעו ואהבו את זה ככה, וכך זה נשאר. שם השיר לו הופיע על העטיפה האחורית של התקליט המקורי ולכן הוא היווה מין הפתעה למי שחשב שהאלבום נגמר (כולם). הביטלס, כידוע, אהבו מאוד להפתיע.

אני מודה ומתוודה, בהתחלה לא חשתי בגדולתו של התקליט הזה. אומנם אהבתי אותו מהרגע הראשון ששמעתי אותו, אבל הייתי עסוק בתקליטים ושירים אחרים שלהם. עם השנים התחלתי לאהוב אותו יותר ולהבין כמה הוא טוב. אבל זה בגלל שאני מאזין פשוט והדיוט והתקליט הזה הוא מורכב וגאוני. כי התקליט הזה הוא בבחינת השלם שגדול מסך חלקיו, ממש כמו SGT. PEPPER, ששם זה יותר מובהק. כל שיר בנפרד אומנם מעולה ובאמת פסגת היצירה, אבל כל השירים ביחד שמחוברים לתוך ABBEY ROAD אחד יוצרים, לא פחות, יצירת פאר.

לבלוג של יואב ברונר