"לצאת מכאן" הינו מחזה פרי עטה של מרשה נורמן, זוכת פרס הפוליצר, אשר מוכרת בעיקר בזכות מחזה אחר שלה, "לילה טוב אימא", אשר הועלה עד לא מכבר בתיאטרון הקאמרי. המחזאית כתבה את המחזה בעקבות עבודתה כיועצת במוסד לילדים עבריינים ובעלי קשיי חינוך ומבוסס ברובו על מפגשים עם ילדה בת 13 שהייתה אחת האלימות ביותר ובשנותיה הבוגרות ריצתה מאסר עולם באחד מבתי הכלא השמורים בארה"ב.

בארץ המחזה הועלה בעבר בתיאטרון באר שבע ולאחר מכן בבית צבי, וזוהי הפעם השלישית שהוא מועלה על הבמה, והפעם בנוסח עברי של אילן שטורם ובבימויו. בהצגה משחקים שני שחקנים בוגרי בית צבי ושחקנים תלמידי השנה השלישית אשר מסיימים את לימודיהם בקרוב.

במרכז העלילה ארלי, צעירה אשר חוותה התעללות מינית ונפשית בילדותה, נכלאת במוסד לעבריינים צעירים, בורחת ממנו ולאחר שנשפטה ריצתה את עונשה בעוון רצח. לאחר מספר שנים שוחררה על התנהגות טובה והוכנסה לתהליך שיקום, ושינתה את שמה לארלין. מהכלא חזרה לקנטאקי כך שהיה ברצונה לפתוח דף חדש ולקיים את תנאי שחרורה במסגרתם היה עליה להתרחק מכל מי שהיה לו עבר פלילי. לפיכך, היה עליה להתרחק מאהובה, קרל הסרסור, אבי הילד שאותה מעולם לא ראתה. בין לבין העבר שלה רודף אותה, הן תקופת ילדותה והן תקופת ריצוי עונשה בכלא, בה עברה התעללות מצד אחד הסוהרים.

עבודת הבמאי הייתה טובה מאוד, ונראה כי השחקנים קיבלו הדרכה מתאימה, בייחוד היות שמדובר במחזה קשה ולא פשוט אשר דורש יכולות משחק גבוהות. במקביל על הבמה מתרחשים שני סיפורים - ההווה, לאחר שחרורה מהכלא, והעבר, מתקופת ריצוי העונש בעיקר. כמובן, ההווה מושפע מהעבר, וכמעט כל אחת מהסיטואציות בהווה מזכירות לארלין משהו מהעבר, ונוצר קונפליקט בין מי שהייתה לבין מה שהיא רוצה להיות. בין התמונות נכנסת דמות האחרות אשר קוראת במערכת הכריזה את העצות לחיים טובים מטעם הממסד, ובכך מעצימה את הקשיים הנובעים מרצונה של ארלין להשתקם בין ייאוש לבין תקווה.

התפאורה המרשימה עוצבה ע"י ערן עצמון, כך שהבמה חולקה למספר חלקים - תא הכלא, חדר האחות המייצגת את הממסד, חדר הסוהרים ובמרכז הבמה הדירה. ברקע סורגי הכלא המשתרעים לכל גובה הבמה וממחישים היטב את בית הכלא בו נמצאת ארלין - הפיסי והנפשי כאחד. חלוקה זו בהחלט התאימה לאופן בו כתוב המחזה, והתאורה שעוצבה ע"י יעקב סליב יצרה את ההפרדה הדרושה בחלק מהתמונות. בנוסף, התלבושות אשר עוצבו ע"י אפרת מירב התאימו מאוד לתקופה ולאווירה וכמובן לכל אחת ואחת מהדמויות.

בתפקיד ארלין שיחקה הילה ספורטס, אשר הינה שחקנית נפלאה, דומיננטית ובעיני טוטאלית, דבר שבא לידי ביטוי במכות היבשות אותן ספגה כשהיא מותקפת. היא הצליחה להפגין יכולות משחק ראויות להערכה ולשבחים, במיוחד האופן בו שיחקה דמות של אסירה לשעבר, וסיגלה לעצמה את שפת הגוף המתאימה - גוף קשה, אגרסיביות, תקיפות, פרטים קטנים שאינם עניין של מה בכך. בנוסף, התפרצויות האלימות והזעם, בעיקר בסיום ההצגה היו נוגעות ללב ומרגשות, דווקא היות שבאו מתוך ייאוש ומתוך זעקה לעזרה. תפקיד כזה בד"כ מוחזק על גבו של שחקן מנוסה (דוגמת יונה אליאן-קשת ב"פלדה"), והילה בהחלט הצליחה מאוד במשימתה.

בתפקיד ארלי שיחקה חדווה בדלבייב, והיא עשתה עבודה מצוינת בגילום דמותה של ארלי טרם שחרורה מהכלא. היא הפגינה היטב את הכעס ואת הזעם שצברה עוד מתקופת ילדותה, והמחישה היטב את הכאב הפנימי שלה ואת הניגוד שבין ארלין לבין ארלי. כמו כן, העובדה שהיא התרוצצה בראשה של ארלין החל מרגע שחרורה, עזרה להבין כיצד התנהגותה של ארלין מושפעת מעברה כארלי.

בהצגה משתתפים כאמור שני בוגרי בית צבי. עירד רובינשטיין בתפקיד הסוהר בני הציג דמות אמינה ומורכבת מאוד של הסוהר - מחד רצונו לעזור לארלין בשל אהבתו אליה, ומאידך נטייתו לאלימות ולאובדן שליטתו העצמית. יפעת מימון בתפקיד אימה של ארלין, אשר מגיעה לסייע לה לאחר שחרורה, עשתה עבודה טובה בגילום הדמות. יחד עם זאת, לטעמי, היה ניתן לבחור לתפקידים אלו שני שחקנים אחרים מתלמידי השנה השלישית ולהגיע לתוצאה שאינה נופלת מזו שהתקבלה.

יניב הלפגוט בתפקיד קרל הסרסור גילם דמות אמינה ביותר, במיוחד במערכה השנייה, בה הוא מגיע לביתה של ארלין כשהוא ב"קריז", סובל מגלי חום, מתגרד בכל הגוף, מתנשם במהירות, ומתחנן לארלין שתעבור איתו לניו יורק, ובכך הציג היטב דמות נוספת הזועקת לעזרה.

נעה גורן בתפקיד האחות המייצגת את הממסד כרזה לאורך כל ההצגה סיסמאות, רעיונות ועצות לחיים טובים מטעם הממסד. היא עשתה תפקיד זה עם חיוך מתוח מאוזן לאוזן ועם אינטונציית הקול המתאימה, מה שהמחיש היטב את האירוניה ואת הניגוד בין המציאות אליה צריכה להסתגל ארלין לבין עצות אלו. בנוסף, נעה יושבת בצד הבמה כמעט לאורך כל ההצגה, מורחת על ציפורניה לק, משייפת את ציפורניה, קוראת וכדומה, פעולות שהדגישו את אדישות ואת אטימות הממסד.

אייל קנטוב גילם היטב את דמות הסוהר אשר מתעלל בארלין נפשית ומינית בזמן שהוא אחראי על השמירה עליה. הילי ישראל הייתה טובה בדמותה של רובי, שכנתה של ארלין, אשר הבינה היטב מהם קשייה של ארלין משום שעברה את חוויית השיקום בעבר. עוד משחקים בהצגה עמיר רנרט בתפקיד פסיכיאטר בית הכלא, עמירם אדרעי בתפקיד מנהל בית הכלא, מירב הררי בתפקיד מנהלת בית הספר ולירון לוי בתפקיד נער במוסד לעבריינים.

יצוין, כי בהצגה ישנו שימוש בעירום ובשפה וולגרית, בעיקר במערכה הראשונה. לדעתי, העירום בחלק מהמקרים לא היה "בשם האמנות" והיה ניתן לוותר עליו, אך כמובן הדבר לא פגע באיכות ההצגה. יחד עם זאת, השימוש בשפה הוולגרית כמובן מתאים לסיטואציה, ולא ניתן להעלות הצגה כזו נטולת קללות או גסויות.

סיכום : מחזה קשה, דרמטי וכואב בביצוע מצוין של השחקנים, במיוחד של הילה ספורטס ושל חדווה בדלבייב. כל הכבוד!