ראיתי השבוע את הסרט של אילן עבודי ומיקי רוזנטל- שיטת השקשוקה. הסרט, למי שאיכשהו יצא שלא שמע על זה, הכה גלים והרבה התנגדויות לפירסומו. בתחילת הסרט מדובר איך אף אחד, לא ערוץ 2, 10, לא קרנות, אף אחד לא הסכים לעמוד מאחורי הסרט. הסרט מוקרן רק בסינמטקים, אני הייתי בשוק כשבתוכניה של סינמטק ירושלים, הידוע כמעוז שמאלני אמיץ היה כתוב: "מובן מאליו שלסינמטק אין כל עמדה ביחס לאמיתות הטענות המועלות בסרט, וכי אין לראות בעצם הקרנת הסרט משום עמידה של הסינמטק מאחורי הנטען בו. יש להדגיש שהשיקול המדריך את הסינמטק בהחלטה להקרין את הסרט הוא שיקול קולנועי-אמנותי-ציבורי, ולא מידת האמת או אי האמת שבטענות המועלות בסרט."
כן כן.

הסרט מצליח להאיר בצורה מרתקת מצב קיים ונושא מזעזע- איך במדינה שכל כך אוהבת פילנטרופים, זה לא באמת משנה מיהם הפילנטרופים האלה ומה עשו כדי להגיע למעמד. הסרט מדבר על איך תכלס זו מדינה שכמה משפחות עשירים "מחזיקות" אותה- הסרט מתמקד במשפחת עופר, שלמעשה מחזיקה חצי מהמדינה (מפעלי ים המלח, מפעלי ברום, החברה לישראל, ועוד ועוד ועוד ועוד...), ואחראית לגדולים שבמזהמים למשל בחיפה. אבל כשמר עופר ילך אח"כ לתרום לאגודה למלחמה בסרטן הוא יתקבל בתודה גדולה.

הסרט ערוך בעריכה מקבילה עם משחק מונופול- מה שמצליח להאיר ולצבוע את התהליך בצורה שאי אפשר לא להבין אותה. הדמויות עוברות בלוח, קונות נדל"ן, מקבלות הפתעות...

הסרט מעלה כל מיני פרטים מאד מטרידים על התנהלות המדינה- על הקלות שבה היא מתמסרת לתרומות האלה, על ההנחות המטרידות שהיא נותנת לכל מי שעושה לה קצת נעים, על עו"ד רם כספי, מזכירה שמות ושואלת שאלות. חלק גדול מהסרט הוא הדלתות המוגפות בפניו של מיקי רוזנטל, שמודע לכמה שהוא מקריב עבור האמת שלו, כל האנשים שלא רוצים לדבר ורוצים להמשיך להאמין בחלום מוצגים שם באירוניה ובכסילות. למעשה, היציאה פה היא איננה נגד משפחת עופר, כמו שהיא נגד ממשלת ישראל, המיוצגת על ידי בובת מונופול שמנמנה עם כובע טמבל וחיוך מטופש.

הסרט לא ממש חידש משהו. לפעמים גם תהיתי במה ייחודו על פני כתבת תחקיר ב"בולדוג". אבל אני יודעת, שאני לא מבינה כלום בכלכלה. כלום. בקולנוע אני מבינה דבר או שניים. ויצאתי מהסרט הזה נסערת ומטולטלת, אז כנראה שמישהו עשה שם משהו טוב.