כמו תמיד, אני רוצה להדגיש כבר עכשיו: זו לא הולכת להיות ביקורת נוקבת אלא ביקורת אוהדת. לא ביקורת אובייקטיבית אלא סובייקטיבית לחלוטין. לא ביקורת בונה אלא ביקורת הורסת למי שלא היה שם. כי מי שלא היה שם הפסיד - ובגדול. מה זה הפסיד? הפסד כזה שהוא יצטער עליו כל חייו. חיי מעכשיו מתחלקים ללפני ההופעה של פול ואחרי ההופעה שלו. חייו של מי שלא היה בהופעה משולים מעתה לכלום, לריק, לתוהו, ובעצם הייתי ממליץ לו לסיים אותם כבר עכשיו אם זה היה חוקי להמליץ על כזה דבר.

אבל למי שלא רוצה לסיים את חייו למרות שלא היה בהופעה, ובעיקר לכל אלה שייסרתי אותם שבועות ארוכים ב"שיר אחד של פול ביום", הנה קצת ממה שהיה שם. למען האמת, חלקים גדולים מהמופע אני זוכר די במעורפל. אני זוכר את ההתחלה, זוכר את הסוף, והאמצע נראה קצת אבוד. ההתרגשות פשוט היתה גדולה מידי.

אבל בואו נתחיל מהתחלה.בהתחלה הלכתי למלון דן בצהריים אבל פספסתי את פול בשלוש שעות בלבד. אם לא היתה לי עבודה הייתי נשאר שם ואולי זוכה לחתימה ששוייה יקר מפז. אולי גם חיבוק. בטח לחיצת יד. אולי גם שיחת נפש קצרצרה. אתם יודעים, על העולם ועל השירים של הביטלס. לא משהו לא-מציאותי. אבל בטפשותי חזרתי לעבודה רק כדי לגלות שאין לי עבודה. כאילו שלא ידעתי קודם.

בעצם, ההתחלה היתה עוד הרבה קודם - כשהודיעו שסר פול יופיע בארץ וזה סופי - כל עוד אף-אחד לא מודיע שההופעה לא מתבטלת - ואני ישבתי באינטרנט עד אחת וחצי בלילה וגרמתי - יחד עם עוד כמה אלפי מעריצים מאושרים ועשירים - לקריסת האתר של משרד הכרטיסים. בעצם, ההתחלה היתה עוד הרבה קודם, כששמעתי בגיל 16 בערך בפעם הראשונה את SGT. PEPPER. אבל זה כבר סיפור אחר ודי ידוע.

אחרי ההיסטריה שמילאו אותנו בה העיתונים בקשר לפקקים האדירים שהולכים להיות ולמקומות החניה שהולכים לא להיות, הייתי בטוח שנגיע שעה אחרי תחילת המופע בגלל שיצאנו מהבית רק ב-19:30. החלטתי בסוף לנסוע לכיוון איצטדיון ר"ג ואם יהיו שם פקקים לעשות פרסה ולנסוע לרידינג. להפתעתי המוחלטת לא היה אפילו בדל של פקק ולא רק זה - היה מלא חניה ליד האיצטדיון. מוזר מאוד. לרגע תהיתי אם ההופעה לא בוטלה ברגע האחרון, כמו שקורה לרוב במקומותינו. חנינו בחניה של הבאולינג ושמנו פעמינו אל עבר הפארק, משהו כמו רבע שעה הליכה. בדרך ראינו עוד אנשים עם חיוך על שפתיהם ומים על כתפיהם, וכך הבנתי שכנראה ההופעה בכל זאת מתקיימת. הגענו לשם בעשרה לשמונה והמחזה היה מרהיב: 50 אלף בני אדם מצטופפים מתחתינו על שטח ענק (מי שעמד בסוף, כמונו, עמד על מן שיפוע כזה והשקיף למטה על הקהל, הבמה והמסכים), הבמה נמצאת אי שם מלפנינו במרחק כמה קילומטרים טובים, ושני מסכי ענק, שראינו אותם עוד לפני שהגענו לאיזור ההופעה, פרושים לאורכם משני צידי השטח.

אחרי משהו כמו חצי שעה של המתנה ממקום שבתי על הדשא (לא היה לי כוח לעמוד אחרי הליכה של רבע שעה עד למקום המופע...) שמעתי אנשים מוחאים כפיים. קמתי מהר וראיתי שפול מקרטני, הוא ולא אחר, עולה על הבמה יחד עם הנגנים שלו. הלב התחיל לדפוק חזק. זה באמת הולך לקרות. פול מקרטני בכבבודו ובעצמו (או הכפיל שלו, תלוי באיזו גרסא של "פול מקרטני מת/חי" אתם דבקים) נמצא על הבמה בפארק הירקון, מנופף לקהל כאילו היה ביבי נתניהו בכינוס תומכים בשדרות, ותיכף הוא גם, תודה לאל על חסדים קטנים, יתחיל לשיר! ואכן, שניות מעטות אח"כ פרץ לאוויר הפארק השיר הראשון, HELLO GOODBYE, ועשרות אלפי אנשים, ואני ביניהם, הריעו בהתלהבות של ילדים קטנים: הנה, סוףסוף, אחרי הבטחות וציפיות מרובות, זה באמת קורה. האל פול מתגלה אלינו במלוא הדרו וממשיותו, והוא פותח באחת התפילות היותר מקפיצות שלו מהתקופה הקדושה ביותר לאנושות! חוץ מדפיקות לב חזקות נרשמה גם צמרמורת בכל הגוף.

אחרי הפתיחה המרשימה ידעתי שההופעה הולכת לעלות על כל ציפיותיי. אבל ממש לא היה לי זמן לחשוב על זה. כי מיד אח"כ הגיע עוד להיט מקפיץ, JET, שגם אותו הוא ביצע בדייקנות, כמו במקור, ואף יותר טוב. בכלל, כל השירים היו דומים מאוד למקור, וברגעים רבים אף התעלו על המקור. שלא כמו זמרים רבים אחרים, שנוטים להרוס את השירים שלהם בהופעות, מקרטני שמר בקנאות על כך שהשירים יישמעו בדיק כפי שהקהל מכיר ואוהב. וטוב שכך.

אני כל ההופעה עמדתי ולא האמנתי. לא האמנתי שאני מצליח לעמוד כ"כ הרבה שעות על הרגליים בלי להתעייף, וגם לא האמנתי שאני נמצא במעמד ההיסטורי (!!!) הזה. וזה אכן היה מעמד כזה. חוץ מרוג`ר ווטרס, לא היה בישראל אומן בסדר גודל כזה, שהשפיע על חייהם של מיליוני אנשים בכל העולם, אולי חוץ מהאפיפיור - אבל הוא מה שנקרא זמר-של-להיט-אחד. הא, בעצם גם דילן היה כאן (לא הבן של אביב גפן). אבל את ההופעה שהוא נתן כאן גם הוא היה רוצה לשכוח. אולם גם מבחינת ההפקה וההשקעה - ההופעה של מקרטני עלתה על כולן, גם על זו של רוג`ר ווטרס. הבמה היתה ענקית, הנגנים היו שדים, המסכים היו בגודל של מגדלי עזריאלי, הארגון היה מופתי (קשה להאמין, הא?), האנשים לא היו חיות ועמדו ושרו יפה-יפה ולא דחפו ולא לחצו (כנראה אין חפיפה בין אוהבי החיפושיות לבין אוהדי כדורגל) והסאונד היה פצצה. באמת שלא שמעתי כזה סאונד בהופעה מעולם. למעשה, גם אם הייתם עומדים מחוץ לשטח ההופעה בלי לקנות כרטיס הייתם יכולים לראות ולשמוע את ההופעה. אבל אז לא היה לכם כרטיס שיעיד שנוכחתם באירוע ההיסטורי הראשון במדינת ישראל מאז שסאדאת נאם בכנסת.

אני עמדתי והבטתי כלא מאמין (נו מה לעשות, אני חסר-אמונה). לא האמנתי שסוףסוף אני רואה את האליל שלי בהופעה חיה. את היוצר הכי חשוב במאה ה20- אחרי ג`ון לנון (האמת צריכה להאמר). את אחד מארבעת המופלאים, הלהקה שאני מעריץ יותר מחצי מהחיים שלי והשקעתי בה יותר שעות אדם מכל פרוייקט אחר שעשיתי. האדם שכתב את המוזיקה של החיים שלי, או לפחות חצי ממנה, עומד עכשיו מולי - טוב, נו, לא מולי ממש אלא במרחק נגיעה של ענק עם ידיים באורך כמה מאות מטרים - ושר לי אישית את השירים שאני מכיר בע"פ כי שמעתי אותם מאות פעמים - טוב, נו, לא לי אישית, היו שם עוד כמה מעריצים נלהבים, אבל אני לא שמתי לב אליהם. מבחינתי זה היה אני והוא והשירים. אבל תעשו לי טובה, בואו לא נגלוש ככה חופשי לסנטימנטליות-יתר ונדבר קצת על ההופעה, הרי לשם כך התכנסנו פה במייל מכובד זה.

חוץ ממשפטים ומילים בעברית, שהוא למד להגיד לכבודנו - כל הכבוד לו על זה. הרבה זמרים גדולים אחרים בכלל לא מוציאים הגה מהפה חוץ מלשיר - כמו "שנה טובה", ו"אהלן", היו שם כמעט את כל הלהיטים הגדולים שלו מתקופת הביטלס, וחלק נכבד מלהיטיו מתקופת הסולו ו-ווינגס. הריכוז הגבוה ביותר של שירי סולו היה מתוך האלבום BAND ON THE RUN - ככל הנראה אלבומו הטוב ביותר (יחד עם להקת "כנפיים").

אחרי JET הוא חזר לתקופת הביטלס, לשנה 1965, ושר את DRIVE MY CAR מתוך RUBBER SOUL - שוב, להיט מקפיץ וחביב וקלאסי להופעות חיות. התותחים היותר כבדים יגיעו בהמשך כמובן. השיר הבא היה השיר היחיד שלא הכרתי (ONLY MAM KNOWS) ואת השיר שאחריו (FLAMING PIE) אשתי לא הכירה. אבל גם היא, שלא מעריצה אדוקה של הביטלס ו/או מקרטני, תופתע בהמשך מעוצמת ההנאה שהיא חוותה על בשרה.

השיר הבא היה אחד הלהיטים הגדולים מתוך BAND ON THE RUN, שהוא נוהג לשיר שנים בהופעות - LET ME ROLL IT - השיר שהוא כתב כביכול לג`ון לנון. ל-MY LOVE היפהפה שבא אחריו הוא נתן הקדמה בעברית: השיר הזה מוקדש ללינדה, הוא אמר, וכל הקהל הריע ארוכות כאילו לינדה ז"ל היתה אישתם ואהובתם. הלב נחמץ.

אחריו הגיעה ההפתעה הראשונה של הערב - LET `EM IN, מתוך אחד מאלבומי ווינגס. שיר שלא היה צפוי שהוא ישיר, ולמרות שבמקור הוא לא יותר משיר נחמד וקליט, בהופעה הוא היה הרבה יותר מלהיב מזה. רגע, נזכרתי ששכחתי להזכיר שגם ALL MY LOVING הישן והטוב היה שם, בין לבין - עוד להיט רונקרולי מתקופת הביטלס שהקפיץ את כולם.

ההתרגשות המשיכה לעלות כשפול נשאר ישוב על הפסנתר (אחרי MY LOVE) לאחת הבלדות הגדולות שלו מתקופת הביטלס - THE LONG AND WINDING ROAD. השיר הזכיר לי את הדרך הארוכה והמפותלת שעלי לעבור על מנת להגיע קרוב יותר לבמה כדי שיהיה אפשר לראות אותה בכלל, אך החלטתי בסופו של דבר לוותר על ההסתופפות בין עשרות אלפי בני אדם. בכל זאת, בזמן ההופעה התקדמנו קצת קדימה כדי לראות יותר טוב ולא דרך הברזלים של העמדה הגבוהה של הסאונד והתאורה.

לשיר BLAKCBIRD הוא נתן הקדמה ארוכה, באנגלית הפעם. הוא סיפר שכשהוא וג`ורג` (הריסון) היו נערים פוחזים בליברפול, הם היו מאלתרים קטע של באך על הגיטרה, והוא ניגן את תחילת הקטע. למי שלא יודע כי זה לא נאמר, הקטע הזה נקרה "בורה". מפה לשם הוא הסביר איך מהקטע הזה הוא חשב על האקורדים שמרכיבים את BLACKBIRD, ואז, באופן ממש בלתי צפוי, גם שר את השיר. אחרי עוד להיט בשם CALICO SKIES הגיע עוד שיר נושן מתקופת הביטלס שתפס אותי בהפתעה - I`LL FOLLOW THE SUN - בלדה נפלאה וצנועה, כמעט נחבאת אל הכלים. השיר הזה פתח את השער לרצף התותחים הכבדים שאמרתי מקודם שיגיעו והנה הם הגיעו: MRS. VANDEBILT הקצבי שגם-כן תפס אותי בהפתעה מוחלטת (השלישית כבר) וגרם לי אושר גדול, כמו גם ל50- אלף איש לשיר כאיש אחד את הפזמון החוזר: הו-היי-הו-הו-היי-הו. HERE THERE AND EVERYWHERE היפהפה והמרגש (מתוך REVOLVER) ואחריו (שוב מתוך אותו אלבום) ELEANOR RIGBY. בשלב הזה ההתרגשות כבר היתה גדולה מידי בשבילי ופשוט התעלפתי. בחלומי נגלתה אלי רוחה של אלינור ריגבי לובשת סמרטוטים ועם פרצוף עצוב, האב מקנזי אומר עליה קדיש, לוסי עפה ברקיע היהלומים ואמא מרי לוחשת לי "תתעורר.. תתעורר....".

אני זוכר שהתעוררתי מעורפל בתחילת השיר הבא, כשפול אומר בעברית: זה לג`ורג`. הוא התחיל שיר את SOMETHING, מלווה את עצמו על יוקללה (כמו בנג`ו רק עם שם מוזר), כשבבית השני כבר כל הנגנים הצטרפו ועל המסך מאחורה הוקרנו תמונות של ג`ורג` זצ"ל.

או, טוב שהזכרתי לעצמי, כי גם רציתי לדבר על המסך הרחב מאחורה שהיה על הבמה. לכל אורך ההופעה הוקרנו עליו קליפים, תמונות (הרבה מהן של הביטלס) ווידאו-ארטים נהדרים, שכמובן העצימו את חווית הצפייה וההאזנה. אין ספק, ההשקעה כאן היתה מאוד מאוד גדולה, לא נתנו לשום דבר להתפקשש, והסאונד, אוי הסאונד... סאונד שעוטף אותך מכל כיוון, לא משנה איפה אתה עומד. תשאלו את אחי, שזכה לשמוע כמה שירים בשידור חי בפלאפון. הוא לא האמין שהוא שומע כ"כ טוב.

אחרי SOMETHING הגיעה עוד הקדשה בעברית: זה לג`ון, ומיד אח"כ השיר שייחלתי לו - A DAY IN THE LIFE, אולי השיר הכי טוב של הביטלס, שאת רובו כתב ג`ון לנון זצק"ל. לחלק השני של השיר הוא חיבר עוד שיר של ג`ון, GIVE PEACE A CHANCE, כשכל הקהל שואג את הפזמון כאילו ג`ון עצמו עומד על הבמה. על המסך מאחורה הוקרן סמל שלום לבן וענקי. עד כאן החלק הפוליטי של הערב, ומכאן - רצף להיטי ענק שיסגור את השואו המרהיב הזה.

זה התחיל ב-BAND ON THE RUN - אחד השירים הענקיים של פול - בביצוע ענק, המשיך ב-BACK IN THE USSR הרוקנרולי מתוך האלבום הלבן וב-I GOT A FEELING המעולה מתוך LET IT BE - שוב פעם בא לי בהפתעה ולא ציפיתי שישיר אותו, והפתעות כאלה בהופעות עושות את האדם מאושר, כי מה אדם צריך לעצמו אם לא הפתעות קטנות ומשמחות בהופעה של פול מקרטני. את קטע הצרחות בשיר הזה ביצע פול בשלמות מצמררת ובכלל, כל השיר הזה עשה לי ממש טוב. LIVE AND LET DIE שבא אח"כ לווה במפגן מרהיב של זיקוקים שתאמו במדוייק למוזיקה, והיה אפשר לראות (עם טלסקופ ממש ארוך) שפול עושה חיים על הבמה כמעט כמו שאנחנו עושים חיים על הדשא.

LET IT BE ההמנוני סימן את תחילת הסוף. פול על הפסנתר, הקהל שר את המילים באדיקות כמו תפילה אל השמיים, והדמעות חונקות את הגרון. מיד אחריו עוד פגז מתקופת הביטלס (מכאן והלאה כל השירים הם של הביטלס) - HEY JUDE. השיר שלנון הגדיר כטוב ביותר של מקרטני הוא גם השיר שאיתו הילדים שלי רגילים להירדם עוד מהבי"ח... בקטע ה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה הארוך של השיר מקרטני עשה קצת שירה בציבור כשהוא אומר בעברית: עכשיו הנשים, עכשיו הגברים, עכשיו כולם ביחד. היה מצחיק ומרגש.

אחריו בא LADY MADONNA הבלתי נמנע - לדעתי זה אחד השירים שלו שהוא מאוד אוהב - ו-GET BACK העוד יותר בלתי נמנע, שני להיטים מקרטניים מובהקים. כשהוא שואל את הקהל, בהדרן, אם הם רוצים עוד רוקנרול והקהל הנלהב משיב לו ב"כן" עצום, הוא ביצע את אחד השירים הראשונים שלו, I SAW HER STANDING THERE, שיר רוקנרול מרקיד ונהדר.

בהדרן השני והאחרון הגיע לבסוף YESTERDAY. חמישים אלף איש שרים שיר קצר של פחות מ3- דקות בהתלהבות והתרגשות מדהימות, יותר שרים ומקשיבים לעצמם מאשר לזמר על הבמה, כל אחד והמחשבות שלו, כל אחד והרגשות שלו, כל אחד ומה שהשיר הזה והזמר עושים לו. הנשימה נעתקת, הראש מסוחרר, ומקרטני פוצח ב-SGT. PEPPER`S LONELY HEARTS CLUB BAND - הגרסא השניה - כשאליו מתחבר ברצף הקטע המוזיקלי הפנומנלי שסוגר את ABBEY ROAD - כולל סולו התופים וסולואי הגיטרות המדהימים - והם באמת היו מדהימים- ומקרטני מוכיח שכשרונו לא חף גם מגיטרה חשמלית, גם בגיל 66, והנה מגיע הסוף של הקטע הארוך הזה עם השיר THE END, שסוגר את האלבום ABBEY ROAD וסוגר את ההופעה כולה:

and in the end

the love you take

is equal to the love you make

אין משפט מושלם מזה כדי לסיים הופעה כזו. אין שיר מושלם מזה. פשוט אין.

זהו, תם ונשלם. כיוון שהיינו בין האחרונים להגיע, היינו בין הראשונים לצאת (LIFO, למי שזה אומר לו משהו). נשארנו עוד כמה דקות לוודא שאין יותר הדרנים ושזה הסוף באמת, וכששמו מוזיקה - סימן בלתי כתוב לכך שהזמר לא מתכוון לחזור לבמה - התחלנו לחזור לכיוון האוטו. שהדרך חזרה הביתה היתה קצרה ומהירה, גם הפעם ללא פקקים בכלל, אבל הפעם בצירוף חוויה של פעם בחיים שתיחרט עמוק ולא תעוכל עוד ימים רבים אח"כ.

וכמו אחרי כל שחיתות כספית בישראל, הגיע הזמן לעמוד לחקירה הנוקבת של ועדת החקירה הממלכתית:

- האם לדעתך זו היתה ההופעה הכי טובה שראית בימי חייך? ללא כל ספק התשובה היא כן. הופעה שהיתה הרבה מעבר למצופה, הופעה שלא אשכח לעולם.

- האם ההופעה היתה יותר טובה מההופעה של רוג`ר ווטרס, שגם ממנה אנחנו זוכרים שמאוד התלהבת? כמו שכבר ציינתי בדו"ח שהגשתי בפסקה הרביעית, ההופעה של מקרטני עלתה על זו של ווטרס. גם מבחינת ההפקה וכל מה שקשור אליה, אבל בעיקר מבחינת המוזיקה. מה לעשות, אבל השירים של הביטלס מצמררים אותי יותר מאלה של פינק פלויד. הביטלס הם הפסקול של החיים שלי, ולכן גם יותר נהניתי בהופעה של פול. והכי חשוב - לא הייתי צריך לעמוד ארבע שעות בפקק בדרך לאיזה חור ליד לטרון ולעמוד עוד ארבע שעות בדרך חזרה (אני באופן אישי לא עמדתי 4 שעות בדרך חזרה מווטרס ( אבל זה כבר סיפור אחר וידוע).

- אם אתה מהרהר בזה יותר לעומק, מה בכל זאת הפריע לך בהופעה הזו? אז ככה. אם אני חושב על זה ברצינות, מה שקצת הפריע לי היה שכל אחד מהאנשים בקהל(חוץ מהילדים כנראה) עישן. בין אם סיגריה רגילה או גראס שאי אפשר לטעות בריח שלו, הייתי נתון בין מעשן למעשן במשך כל ההופעה. זה הדבר היחיד שהפריע, וגם לזה לא היה אפקט כזה גדול כי זה היה באוויר הפתוח.

- אילו שירים היית רוצה שיהיו בהופעה ולא היו? שאלה טובה, רבותיי החוקרים, אך התשובה קשה עוד יותר, בגלל כמות השירים העצומה שיש ליוצר להציע. במקום שירי סולו פחות מוכרים וטובים, כמו ONLY MAMA KNOWS, FLAMING PIE ועוד איזה שניים, הייתי מאוד רוצה לשמוע את HELTER SKELTER (מתוך האלבום הלבן), HONEY PIE (כנ"ל), YOUR MOTHER SHOULD KNOW (מתוך MAGICAL MYSTERY TOUR), LOVELY RITA ו-FIXING A HOLE (מתוך SGT. PEPPER), כמובן PENNY LANE (שבאופן מפתיע לא היה), THIS ONE ו-DISTRACTIONS (מתוך FLOWERS IN THE DIRT) ,OH DARLING (מתוך אבי רואד), THINGS WE SAID TODAY (מתוך A HARD DAY`S NIGHT) ו-PIPES OF PEACE. ועוד ועוד. אבל בשביל כל זה היה צריך להפקיע את הפארק לעוד כמה שעות.

- האם המחיר ששילמת עבור הכרטיס (כ-500 שקלים תבין ותקילין שהועברו ישירות מחשבון הבנק שלך במעטפה למשרד הכרטיסים) היה שווה את מה שקיבלת בתמורה? לא רק היה שווה את זה, היה שווה הרבה יותר. הייתי משלם הרבה יותר עבור ההופעה הזו. באמת, היה שווה כל שקל. כל אגורה. כל פני. ליין.

לבלוג של יואב ברונר