ביום שישי, בשעות הצהריים, ביקרתי באחת העיירות הציוריות ביותר בארץ, זיכרון יעקב. מזג אוויר היה סתווי, נהדר, לא חם מדי ולא קר ותוך טיול נינוח ברחוב המייסדים שוקק החיים, התפתיתי ונכנסתי להאזין לקונצרט נבל, שהגישה בליווי דברי קישור והסברים מאלפים האומנית בעלת המוניטין הבין-לאומי, עדינה הרעוז. עד אותו הרגע היה הנבל עבורי רק אחד הכלים בתזמורת, שלרוב נבלע קולו בידי אחיו הגדולים והקולניים יותר. הוא נחשב בעיניי לכלי משעמם במקצת. בעגה האמריקאית משמעותה של האמירה don't harp on it, אל תתעכב על הנושא, אל תתמהמה, אל תשתהה. הופתעתי מאוד עד כמה נגינת סולו בכלי זה יכולה להיות מענגת וצליליו קסומים.

תוך כדי האזנה, התחלתי להרהר בנושאים הקשורים לנבל, הנחשב לאחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר בהיסטוריה. הדבר הראשון שקפץ למוחי היה כמובן שמו של נעים זמירות ישראל, המלך דוד, שלפי המסורת הפליא לנגן בנבל, אבל לא רק הוא ניגן בו. "אמר רבי שמעון חסידא, כינור היה תלוי למעלה ממיטתו של דוד, וכיון שהגיע חצות לילה, בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאיליו". (לפי המקורות, גם הקיסר נירון פרט על נבל להנאתו, בזמן שרומא עלתה באש).

כששבתי הביתה, בדקתי את הנושא באינטרנט והתברר לי, כי בתנ"ך מסופר בעצם, כי דוד ניגן בכינור, אבל לא בכלי הקשת במשמעותו המודרנית, כי אם בלירה, סוג נבל קדום השייך למשפחת הציתרים, בעל 10 מיתרים לא מאונכים, שפרטו עליו באמצעות מפרט (כמו בגיטרה). לעומתו, פורטים בנבל באצבעות. כמובן, מאז ימי דוד המלך, עברו כמה אלפי שנים וכמו בהרבה נושאים היסטוריים אחרים, גם במקרה זה חלוקים המומחים לכאורה בדעותיהם, אם הכינור התנ"כי הוא אכן הכלי המוכר כיום בשם לירה.

בעיר דוד בירושלים מוצג פסל הנקרא 'כינור דוד' שכלל אינו דומה לנבל בצורתו הנוכחית. מבין שלושת הכלים שגב' הרעוז הדגימה לפנינו בזיכרון יעקב, הכי דומה לו היה הקטן ביותר. לנבל הזה 10 מיתרים, המאפשרים רק נגינת נעימות שאינן מורכבות במיוחד ומכונה נבל קלטי, או אירי, כיוון שהאירים אימצוהו כסמל מדינתם. האומנית אכן נגנה עליו מספר מנגינות איריות מוכרות.

שני סוגי הנבל האחרים מתאימים יותר לביצוען של יצירות תזמורתיות. הגדול ביניהם והגדול ביותר בעולם, הוא בן 47 מיתרים, בבסיסו סדרה של דוושות ותיבת התהודה הגדולה שלו מגבירה את עוצמת הצליל וממלאת את חלל החדר הגדול. לנבל הקטן יותר היו כמדומה לי 36 בלבד.

גם השומרים והמצרים העתיקים הכירו את הנבל, אבל יש אך דמיון מועט בין כלי הנגינה הפרימיטיביים דאז, לאלה שראינו בזיכרון יעקב. הנבל המודרני פותח בסביבות המאה ה-17 והוא נחשב בשעתו לפלא מוסיקאלי. צליליו ומנעד הצלילים שלו, עלו בהרבה על הנבלים הקודמים שהיו בעלי פחות מיתרים וללא תיבת תהודה וכתוצאה מכך בעלי עוצמת צליל פחותה.

מכאן, עד לאסוציאציה בין צליליו הנפלאים של הנבל ויופייה שלא ניתן לתיאור  של ממלכת השמיים, הדרך הייתה קצרה. על-פי האמונה הנוצרית, הנפשות הזוכות לעלות לשמיים, מתקבלות על-ידי עדת מלאכים הפורטת בנבל, כי שום כלי נגינה אחר אינו מסוגל להפיק צלילים דומים של שלווה שמימית. יש להודות בכך, כי למוסלמים דמיון מפותח יותר. הם לפחות מבטיחים למאמיניהם, כי לאדם החי חיים ראויים, מצפות בגן העדן 70 בתולות. קשה לומר, כי תחזיתם של הנוצרים האדוקים, לזכות בחיי נצח כמלאכים מכונפים המבלים את ימיהם ברביצה על ענן מרופד ופריטה על נבל, מרנינה במידה דומה.

בשנת 2009 תיערך בירושלים תחרות הנבל הבינלאומית ה-17 שתציין את שנת יובל ה-50 לתחרות. אהרון צבי פרופס ז"ל, שהגה את רעיון התחרות, חשב כי ישראל היא המקום ההולם לקיים בו אירוע הקשור בנבל, שהרי מקורו של הכלי במזרח התיכון.

אין ספק, כי לצליליו הרכים של נבל השפעה מרגיעה, הם משמשים למדיטציה, הרגעות, טיפולים ושיפור יכולת ההרדמות לאלה המתקשים בכך, אבל קיימת גם סברה, כי לצליליו יכולת לרפא והרטט המהדהד של המוסיקה החיה - לא מוקלטת - יעיל בהסדרת הפרעות קצב של הלב. בארה"ב ישנה לפחות מטפלת מוסיקלית אחת, המציעה ללקוחותיה האזנה לפריטה בנבל.

הייתכן, כי יש קשר כלשהו בין מקורה של המילה העברית 'הרפיה' ושמו האנגלי של הנבל harp?