"תרה" היא עיבוד למחזה שנעשה ע"י פנינה גרי וע"י דורית גרי לספרה רב המכר של צרויה שלו, ועלה לאחרונה על במת התיאטרון הקאמרי.
העיבוד למחזה נעשה כאמור ע"י פנינה גרי וע"י דורית גרי, ובעיני נעשתה עבודה טובה מאוד בהפיכת הרומן למחזה המוצג על במה. עבודת התזה של אלה אודות העיר הקדומה תרה (האי סנטוריני של ימינו), אשר נעלמה כליל לאחר התפרצות געשית והקשר בינה לבין קריעת ים סוף ביציאת מצרים, היא חלק משמעותי הרבה יותר ברומן, אולם גם במחזה נעשה חיבור מעניין ומוצלח בין התזה של אלה לבין המתרחש בחייה הפרטיים.
עלילת המחזה ע"פ הרומן המצליח מאת צרויה שלו מתרחשת בירושלים בימינו. אלה (לימור גולדשטיין) היא ארכיאולוגית הנשואה לאמנון (אוהד שחר), אותו הכירה כמנהל חפירות שבהן השתתפה. היא מחליטה לפתע לפרק את משפחתה הקטנה למען פנטזיות של אי תלות ושל אושר. החלטה זו מובילה אותה למערבולת של אשמה, של ספקות ושל שאלות, אשר מתגברות שהיא פוגשת את הפסיכיאטר (גיל פרנק) שגם משפחתו התפרקה. כמובן, סביבתה הקרובה של אלה, אימה (רבקה מיכאלי) ואביה (נסים זוהר) היא גורם משמעותי בהתרחשויות בחייה.
זהו סיפור מעניין, מרגש ומפתיע של אנשים אשר תרים אחרי האושר הבלתי מושג ובדרך אליו מפרקים משפחות. דדי ברון ביימה את ההצגה, והיא בחרה בבימוי מעניין ומיוחד בדומה להצגות קודמות אותן ביימה דוגמת "זה הים הגדול" ו"לילה טוב אימא". הבימוי כולל אמצעים ואביזרים מינמליים בתפאורה ובתלבושות, כאשר המשחק המצוין והעלילה הנוגעת ללב עומדים במוקד ההצגה. ברקע ישנו סלע ענק חצוי לשניים ועליו מוקרנים קטעי וידאו ארט הקושרים בין הסיפור על תרה לבין סיפורה של אלה, דבר שנעשה בצורה מצוינת. בנוסף, הסיפור מתוך עיניה ומתוך קולה של אלה הופך את המחזה לנוגע ללב במיוחד.
התפאורה והתלבושות עוצבו ע"י אורנה סמורגונסקי ולמרות המינימליות הצליחו בהחלט להשיג את המטרה ולהעביר את המסר. אלה, עודד ואמנון, בני הדור החדש, מופיעים במשולש רומנטי כמי שמחפשים אחרי האושר הבלתי מושג. מנגד, הוריה של אלה מייצגים היטב את הדור הישן שעבורם האהבה התחלפה בהרגל ובחיים משותפים.
התאורה אשר עוצבה ע"י קרן גרנק הייתה מיוחדת והאירה בכל פעם חלקים שונים מהבמה והאפילה אחרים, והדבר נעשה במדויק ובהצלחה רבה. כמו כן, מוסיקה מקורית ועיבודים נעשו ע"י אלון עדר והתאימו לרוח המחזה. בימוי הוידאו נעשה ע"י יואב כהן, וכאמור, היה מצוין לדעתי.
לא בכדי בחרה צרויה שלו בארכיאולוגים ובפסיכאטר כדי לעצב את דמויות המחזה. המשותף לשניהם הוא שמדובר במקצועות אשר כוללים נבירה מתמדת בעבר לצורך הבנת ההווה. לאורך המחזה מוזכרת טובת הילדים, בנם של אלה ושל אמנון וילדיו של עודד, אולם ניכר כי כל אחת ואחת מהדמויות נאחזת באצטלה זו, אולם עסוקה בעצמה ובהגשמת המאווים שלה. כמובן, עולה הקונטקסט גם ל"אנה קרנינה" ו"מאדאם בובארי" אשר נטשו את משפחותיהן למען גבר אחר. כאמור, סיפורה של אלה משתלב היטב בסיפורה של תרה, שכן על חורבן נישואיה של אלה ועל חורבנה של תרה נבנו יחסיה של אלה עם עודד וסנטוריני של ימינו. כמו כן, חורבנה של תרה בהתפרצות הגעשית השפיע על קריעת ים סוף במצרים המרוחקת ממנה, כשם שנישואיה הכושלים של אלה גרמו לבעיות ביחסיה עם הוריה ולמשקעים אצל בנה.
כלל השחקנים בהצגה היו מצוינים, וניכר שהם התחברו באופן אישי לכל אחת ואחת מהדמויות ולסיפור עצמו. לימור גולדשטיין בתפקיד אלה מרגשת, שברירית אך חזקה ומלאת תקווה ; אוהד שחר בתפקיד אמנון גילם היטב את הארכיאולוג שיש לו קשר חזק אל העבר ואל היציבות בחייו והוא מתקשה להתנתק מהם ; גיל פרנק בתפקיד עודד גילם היטב את דמות המאהב החדש של אלה, אשר מצד אחד הוא הפסיכיאטר המספק עצות לאחרים, ומצד שני מקבל עצות כאשר נישואיו מתמוטטים. בין שלושתם הייתה כימיה מצוינת במסגרת המשולש הרומנטי, כאשר אי אפשר שלא להיזכר ממשולש דומה בהצגה "המורדים" שעלתה בקאמרי.
רבקה מיכאלי ונסים זוהר בתפקיד הוריה של אלה מייצגים את הדור הישן, שבו לא חלמו על האושר הבלתי מושג וחלום נשאר בגדר חלום, ולא אמור להפוך למציאות. רבקה מיכאלי הבליטה את תקוותיה ואת רצונותיה לקבל יחס אחר מבעלה מחד, אולם מאידך היא בולמת את עצמה מתוך מחויבות לנישואיהם. נסים זוהר הבליט את האטימות ואת היחס כפוי הטובה כלפי אישתו, ובנוסף את העובדה שנקרע בין בתו לבין בעלה לשעבר כאשר נכדו באמצע.
לסיכום : הצגה עמוקה, מרגשת ומעניינת, המבוימת היטב. משחק מצוין של כלל השחקנים.
