וכך מצאתי עצמי צופה בחבר'ה של MAD MEN (שם הסדרה המקורי) ומתגעגעת למנהטן. לא שבסדרה רואים אותה מי יודע מה, אבל במרכז עומד משרד פרסום, ולפני כמה שנים הייתי במשרד כזה בשדרות מדיסון, ואחרי זה הייתי שוב במנהטן, ועכשיו בא לי עוד פעם.

אבל אנחנו סוטים מהנושא. מה ששיעשע אותי בסדרה הזו אלה כל האמירות השחוקות של הפרסומאים, שבשנות ה-60 כמובן עוד לא היו שחוקות, אבל מדהים שעד היום משתמשים בהם. כמובן שלרובן אחראי המוח החזק של המשרד, דון דרייפר (השחקן ג'ון האם. שאגב, בדיוק כמו בן דמותו בסדרה גם במציאות הוא בן 36-37, למרות שהוא נראה הרבה יותר).

למשל, כשלמשרד מגיע תקציב של חברת קפה, שהיעד שלה הוא לפנות לצעירים מתחת לגיל 25 שלדבריה כבר לא שותים קפה, ולכן מבקשת שיזרימו קצת דם צעיר למשרד. תגובתו של דרייפר: "קמפיינים צעירים לא בהכרח מגיעים מאנשים צעירים". ב-רור. למגנת ליבו הוא נאלץ בכל זאת לראיין כמה אנשי קריאייטיב צעירים, ובציניות אומר להם, "אז מה, יש לכם ניסיון של שנתיים?" - ציניות שעוברת להם מעל הראש, פשוט כי הם צעירים מדי בשבילה. ולא, זה לא אומר שבגלל זה הם לא יכולים להיות יצירתיים.

אגב, כשפגי אומרת בישיבה "אבל אני בת 22!", כלומר למה לא לוקחים אותה לעניין הקפה, משיב לה אחד הבחורים "אותך אף אחד לא סופר". ואכן, ככה זה אצל "הגברים של שדרות מדיסון" - נשים נועדו רק לתפקידי מזכירות, ואם אחת מהן מקבלת את תשומת הלב של דרייפר, זה עוד לא אומר שצריך לספור אותה. ואין אפילו מי שימחה על זה (וזה מה שמרגיז אותי בסדרה).

בסצנה אחרת, כשהזוג דרייפר יושב למשחק קלפים עם עוד זוג חברים, בטי מזועזעת מזה שהבן שלהם העתיק ציור וזכה למחמאות שלא בצדק. "כל מחלקת העיצוב שלי בנויה על העתקות", תורם דון, "למה להמציא את הגלגל?". אני מציעה לכל משרדי הפרסום הישראליים לקחת את הסצנה הזו, ולהקרין אותה על מסכי פלזמה קטנים ברחבי המשרד. גם ככה זה מה שהם עושים, אז למה לא להודות בקול רם בפני הלקוחות?

עניין אחר שתפס את תשומת לבי נוגע לחדר ההפסקה המפורסם. מתוך הקפדה על כללים אידיוטיים, ג'ואן, "מנהלת המשרד" כפי שהיא אוהבת לקרוא לעצמה, תופסת את אחת המזכירות ומודיעה לה: אסור לבכות בחדר ההפסקה, כי זה מוריד את המורל במשרד. את רוצה לבכות? תעשי את זה בדירה שלך. שנאמר - לא רק בקמפיינים אין רגשות אמיתיים, גם בהפסקות שביניהם צריך להתעלם או להדחיק. חיים של פלסטיק, חיים של כאילו, חיים עצובים של גברים ונשים גם יחד (פלא שדרייפר ואשתו כבר לא מצליחים לעשות את זה?).

והחיים האלה, אין לי ממש חשק לצפות בהם. הם כוללים כל כך הרבה תפיסות שמביאות לי את הקריז, שזה בכלל לא אכפת לי שהסדרה נעשתה בשנת 2008 ועם הרבה מודעות. אז נכון, ההפקה מאוד מושקעת, וכל פרק דומה לסרט קצר, אבל שום כוסית אלכוהול לא תחפה על השוביניזם והקרירות המנשבים מן המסך.

הגברים של שדרות מדיסון - עונה 2, אקסטרה הוט (ובינתיים: HOT V.O.D)

לבלוג של רב ערוצית