"האמת העירומה" היא הכל חוץ משעשועון. בדקות הצפייה הראשונות שפשפתי את עיניי בפליאה. תשע בערב, משבצת נחשקת שכמוה, מאכלסת לא תוכנית ריאליטי ולא שעשועון אלא דרמה ישראלית מקורית? של האחים ברבש? האח! נגמרה עונת המלפפונים! בהמשך עשתה הלסת שלי עוד צעד לעבר הרצפה, כי די מהר הבנתי שזו לא עוד סדרת דרמה על רווקים מיוסרים בני 30 שחיים בעיר הגדולה ומתמודדים עם הקשיים שבמציאת בני זוג, אלא דרמת מתח משטרתית. כמו במדינות מתוקנות, סוף סוף קיבלנו סדרת טלוויזיה שהיא פשוט סדרת טלוויזיה, בלי שאיפה לנסות לגשר בין ערבים ליהודים או בין דתיים לחילונים ובלי התיימרות לפרוש מגוון דמויות שמהוות מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. סתם סדרה שמספרת סיפור. אני בעד.

 
אז מה הסיפור? מצד אחד: משפחה מפולגת שבה זוג הורים גרושים (יורם חטב ויבגניה דודינה) שכל אחד מהם התחתן בשנית. בתם הגר בת ה-17 נעלמה ובגלל חוסר תקשורת ביניהם היעדרותה מתגלה רק אחרי ארבעה ימים. מצד שני: תחנת משטרה ובראשה חוקר עייף וחסר סבלנות (ליאור אשכנזי) שגם לו יש משפחה לא ממש מתפקדת. שני הצדדים נפגשים כשהאם מגיעה למשטרה לדווח על היעדרות בתה. האסון שלה הוא העבודה השגרתית האפורה של החוקרים. עוד יום בעבודה. מיד בהתחלה, כשמועלית הסברה שהילדה בסך הכול נסעה לאילת, ברור שזה לא המצב ושהעניינים מסובכים הרבה יותר. החקירה עתידה לחשוף סודות, להעיר מרבצם שדים ולפתוח פצעים מעלי מורסה, ובמהלכה יגלו הדמויות כמה הרבה הן לא יודעות זו על זו.

כל הסדרה מצולמת בתוך תחנת המשטרה האפורה. אין שום צילומי חוץ שנותנים קצת אור שמש, אופטימיות או הקלה. אנחנו סגורים עם הדמויות בתחנה שקירותיה אפורים והאור היחיד בה בוקע מניאונים. כדי להוסיף לקדרות הכללית, כל הדמויות לובשות בגדים שצבעם נע בין תְכול מדי המשטרה לשחור. שום צבע לא נכנס לפריים. הכול אפור וקודר ומחניק וכבד ומעיק. כשליאור אשכנזי הלך לדבר עם בנו קיוויתי לרגע של הסחת דעת משפחתית, אבל מיד התברר שבבית גרים אישה מחורפנת ושני ילדים במצוקה. לא מרחמים עלינו האחים ברבש. ואת כל האידיליה הנעימה הזו עוטפת מוזיקת רקע מלחיצה. שוטר, אין לי אוויר.

 
בפרק השני הגר שרה בצורמנות "אני רק רוצה לצלול לשמים" ולי מתחשק רק ללחוץ על כפתור המיוט ולהשתיק אותה. אבל גם כשהטלוויזיה שותקת מכה בי מראה הזקן המטריד של אשכנזי קצר הרוח. אין לאן לברוח. ארוכה הדרך אל האושר.
חיסרון אחד של הסדרה הוא שהדמויות בה לא מעוררות אמפתיה. האמא מנותקת מדי מהמציאות, האבא עצבני מדי, החוקר הראשי רובוטי מדי, החוקר השני חרמן מדי, ומה הסיפור של הבעל הנוכחי? אבל החיסרון העיקרי של "האמת העירומה" לדעתי הוא שאחרי שפג העניין הראשוני בעלילה הסדרה פשוט לא מעניינת מספיק. הכול תקוע. הקצב איטי, חוזרים שוב ושוב על אותם דברים. לא קורה שום דבר מעניין. העלילה חגה במעגלים והרפליקות חוזרות על עצמן ("לי לא היה לוקח ארבעה ימים לשים לב שהבת שלי נעלמה"). אולי בפרקים הבאים יחשפו בפנינו חלק מהשלדים שבארון והעלילה תנוע קדימה. בינתיים הכול זוחל מדי ולא בטוח שלצופים יתחשק לצפות בעוד קרב מילולי של יורם חטב כשבערוץ השני ישודר שעשועון נוצץ, עליז וצבעוני.