הלכתי אתמול לראות בתחושות מעורבות. מצד אחר מבקרים (בין השאר הוכנר ב-seret.co.il שאני די מעריך) התלהבו כאילו מעולם לא ישבו מול מסך קולנוע. מצד שני, ביקורות מאוד לא מחמיאות של הקהל, וגם של מכרים שלי שראו.

חוצמזה, כל העניין של עלילה/אווירה של הסרט/במאי/שחקן ראשי/ביקורות חיוביות של מבקרים אבל שליליות של צופים פשוטי עם, עשה לי דה ז'ה וו  ל-"היסטוריה של אלימות" שרצתי נרגש לראות אותו ובסוף מצאתי את עצמי כעוד אחד מפשוטי העם שלא נפלו ממנו, ולא מצאו את הצד העמוק והאמנותי שבו כפי שמצאו המבקרים. מאז, הדימוי העצמי שלי לא חזר לעצמו...  סתם סתם

אבל תיארתי לעצמי, אם קרוננברג חוזר על אותה נוסחה שלא אהבתי ב"היסטוריה", ותגובות הקהל גם הן חוזרות על עצמן, סביר להניח שגם אני לא אשנה את עורי, ו, לא איהנה. ועד כאן מה שהיה לפני הסרט.

לויגו מורנטסון אני סוגד עוד מהיום הראשון שהוא חבש פאה, שלף חרבו ועלה על סוס. אין מה לעשות, שר הטבעות בשבילי זה דבר קדוש וכל מי שנוגע לעשיית הסרט, ראוי לפחות לאיזשהו תואר כל פעם שמזכירים את שמו. לדוגמא, מעתה תאמרו ויגו הוא אכבר, או אלייז'ה ברוך הוא ברוך שמו. כן?

אך בעוד שהגדוּלה בשרה"ט היא יותר עצם הסיפור ואיך שהוא שבה את כולנו בקסם שלו, בשילוב הפקה גרנדיוזית שלא ניתן שלא לפעור פה למראיה ו....טוב רגע זו לא ביקורת שרה"ט- מה שניסיתי להגיד זה שבעוד שהמשחק בשרה"ט לא בלט באופן בלתי רגיל, דווקא אצל קרוננברג ויגו מקבל הזדמנות להראות למה הוא באמת מסוגל. והוא מסוגל להמון.

סה"כ לא הייתי אומר שהמשחק שלו שווה אוסקר, כי הדמות שלו היא כזו שבמסגרתה אתה צריך לעשות מעט ולשדר המון ולויגו יש בדיוק את הלוק והכריזמה לגרום לצופה להזדהות מצד אחד, ולחוש יראה תמידית מנוכחותו הקרה שנותנת תחושה שכל רגע הוא עלול להתפרץ ולפגוע מאוד מאוד בכל דבר נושם בסביבתו.

אין לי גישה כרגע לבדוק את שמות שחקני המשנה אז רק אוסיף שחוץ מויגו יש אחת, נעמי ווטס, שאישית אני לא אוהב במיוחד, אבל היא לא הזיקה יותר מדי, את ה"דון קרוליאנה", האבא של משפחת המאפייה שגם עושה תפקיד מעורר די מעורר יראה, למרות שהוא זקן ואפילו אני הייתי קורע אותו באחד על אחד(!!), ובעיקר את ההוא שמשחק את קיריל הבן, שלדעתי גונב את ההצגה בכל פעם שמופיע על המסך, אפילו ליד ויגו, עם משחק פשוט היסטרי (רוסי שיכור מעולם לא היה מחזה כה מצחיק) של ילד רכרוכי וצמא שליטה תחת מעטה של רוסי שיכור ו"עצבני".

העלילה שמבוססת על ספר, לא עושה חשק לרוץ ולקרוא את הספר. בטקסטים יש כמה שורות מעולות על גבול גאוניות, אבל העלילה הייתה עלולה להיות (שימו לב איזה משחק מילים) קצת יבשה אם 99 במאים אחרים היו שמים עליה את ידיהם.

יש משהו בסרט, איזושהי אווירה יוצאת דופן שקשה שלא ליהנות ממנה. וקרוננברג שם סימן קריאה כבר מהסצינה הראשונה כדי שכל הצופים בקולנוע יוציאו את היד מהפופקורן ויתרכזו טוב טוב בביצועים שהוא עומד להפגין, סרט אווירה מהוקצע ומבוים היטב, ולמרות שקטעים רבים נשמעים/משוחקים באופן מאוד לא אמין, קרוננברג רומז לנו שהוא במילא לא חייב להיות נאמן למציאות, ע"י מפגן גרפי וריאליסטי מרשים של שיסוף גרונות.

אף במאי שמשסף גרונות בצורה כ"כ פרובוקטיבית ו-GOREית לא מצפה שיקחו אותו לגמרי ברצינות. קחו כדוגמא את טרנטינו. ואגב טרנטינו, בסיום סצינת הקרב בסאונה כמעט לא התאפקתי מלצעוק באולם מלא האנשים "יותר טוב מטרנטינו!". סצינה פשוט מדהימה, ריאליסטית להחליא, מטלטלת וממריצת אדרנלין.

ניסיתי לחסוך בספוילרים כמה שיותר אז לפני שאכתוב אותם עם אזהרה מהבהבת, רק אגיד לסיום שאני ממליץ מאוד לכולם ללכת לסרט, לרמות שאני בטוח שלא כולם יהנו ממנו.

הייתי ממליץ למי שהולך- SET YOUR MIND שלא לקחת את הסרט ברצינות תהומית, כי יש בו מעט תחושת טרנטינו/פילם נואר כזאת של סרטים רציניים שבכל זאת לא לוקחים את עצמם לגמרי ברצינות, צריך ליהנות מהסרט כסרט קליל למרות שרובו ככולו מתרכז בסיפור מזעזע ומשובץ סצינות מזעזעות, ומהיצירה כיצירה קולנועית שקשה שלא להרהר בה ימים רבים אחרי שראיתם אותה.

ולמי שכבר ראה- (ספוילר)

שימו לב כמה הבימוי של קרוננברג מוקפד, שכמעט שבלי ששמנו לב (או שזה רק אני) מתברר לנו לאורך הסרט שקיריל כנראה הומו (בסצינה לקראת הסיום חשבתי שהוא עומד לנשק את ויגו), ושויגו בכלל סוכן סמוי שמטרתו להתברג בראש המאפייה. זה כאילו הופך את הסרט מצד לצד, אבל כשהסרט נגמר יכולנו לשכוח לגמרי מהפרט הזה כאילו הוא בכלל לא הופיע. קרוננברג מטפטף לנו עובדות בומבסטיות כאילו אין להן שום חשיבות. הרבה מחשבה. מוי כיף.