אישיותו של המרקיז דה סאד היתה שנויה במחלוקת הן בזמן חייו (1740-1814) והן עד ימינו. הוא היה סופר ממשפחה  מהאצולה הצרפתית שחיי בילדותו במזר או אצל דודו. הוא היה אתאיסט שגדל בסביבה צבועה עם טוהר מידות מפוקפק. היה מפורסם באהבתו לסקס עם אלימות והשפלה והתעללויות כלפי פרוצות ומשרתיו משני המינים גם בנוכחות אישתו.  

אומרים שענין אותו לא כל כך עצם המעשה אלא המחשבות וההרגשה מאחורי המעשה. המילה סאדיזם נובעת משמו סאד.  ב1763 נשא לאישה את רנה בת ממשפחה המקורבת למלכות . נאסר על מעשיו וישב רבות בבית סהר. אשתו היתה נאמנה לו בניגוד לאימה שטמנה לו פח.  

המחזה נכתב על ידי יוקיו מישימה יפני הנחשב לגדול סופרי יפן במאה שעברה. מענין היה לראות התיחסותו של סופר יפני לתרבות המערב באותה תקופה. יש לזכור שמשימה היה הומוסקסואל מוצהר שביצע בסוף חייו את פולחן הספוקו (כריתת ראשו) שהביא למותו. המחזה מתאר את המרקיז דה סאד באמצעות שיחות שמנהלות שש נשים ביניהן אשתו, אחותה, אמה, רוזנת עם קריירה מפוקפקת ומשרתת מהמעמד הנמוך.  הדעות שלהן חלוקות.  

יש הרואות במעשי המרקיז דברים של סוטה שלא יעשו מבחינה מוסרית ויש שרואות במעשיו יצר טבע שניתן לו דרור עקב מעמדו הרם שהתיחס בזלזול אל פשוטי העם. אומרת אישתו שלשכנע אדם לקבל טיפול למחלה הגורמת עונג הוא בילתי אפשרי. בצרפת שלפני המהפכה היה ניצול של המעמד הנמוך וכל דבר שגרם לעונג למעמד הבורגני היה מקובל ולא פסול. יש האומרים שהמהפכה הצרפתית דורבנה על ידי הניוון המוסרי ויתכן אפילו שהמרקיז דה סאד תרם רבות במעשיו לפרוץ המהפכה.

במחזה אין תשובה ברורה האם המרקיז דה סאד היה תוצאה של התקופה ושיקף אותה או חריג שיש להוקיעו. כל אחת מהנשים דעתה נקבעת בהתאם להשקפת עולמה, מוצאה החברתי, התנהגותה היא ותועלתה האישית. תירגם את המחזה אלי ביזאווי בשפה קליטה ושוטפת. ההצגה נמשכת מעל לשעתיים וחצי ויש בה הרבה מלל שחוזר על עצמו. אם הבמאי ג'ורג' מילטינאנו היה מחליט לקצר אותה ולהשמיד את הקטעים החוזרים,  הדבר היה רק מועיל להצגה. למרות שהמחזה הוא ללא מתח פנימי רב הוא מענין, לא משעמם והבימוי, אם מתעלמים מאריכות ההצגה, טוב מאוד.  

ראויות לציון התלבושות המקסימות והמפוארות-אירנה שר  ששיקפו נאמנה את התקופה והמעמד הגבוה של הלובשות אותן.  שירה עדן בתפקיד הרוזנת דה סנט פונד -האישה המפוקפקת מהמעמד הגבוה, טובה מאוד, טבעית בהתנהגותה הקצת חריגה , ישירה ולא נרתעת מלהגיד את האמת בפנים. רנה- המרקיזה דה סאד-אישתו של סאד-קרן סולקין היתה עיקבית באהבתה לבעלה, היא הגנה עליו, מוכנה לשמוע את הדברים הלא נעימים עליו אך המשיכה בנאמנותה לו. "סאד אף פעם לא השפיל אותי הוא בוער בתשוקה" הוא חוזר לאחר הפרוצה אלי והוא כדבורה פועלת של תענוגות. לאהבה לא חשוב לאיזה זן הוא שייך. הוא בעלי ואני הולכת אחריו באש ובמים. אני משוכנעת שאני היחידה שהוא אוהב.

לקראת הסוף חל שינוי ומפנה קיצוני בהשקפתה ובעקבות זאת גם בהתנהגותה. היא היתה רעיה מסורה. נאמנותה לבעלה לא צריכה להיות תלויה בהתנהגות ולדבריה אם הוא מפלצת של שחיטות אז היא צריכה להיות מפלצת של נאמנות.  היא אוהבת אותו כי אותן הידיים המצליפות בפרוצה הן אותן הידיים המלטפות את גופה העדין. במציאות לאחר שהוא משתחרר מבית הסהר היא מתגרשת ממנו. ליטל מרדכי-מאדם דה מונטריי-אמה- היתה בסדר אך לא היתה משכנעת בדבריה, בצורת הדיבור.  

בהתנהגותה ותנועות הידיים הרבות נראתה קצת לא טבעית והיו קטעים שנראו כאילו היא מדקלמת את הטקסט שלמדה בעל פה. אן פרוספר-דפנה גולדמן- אחותה של רנה שיתפה פעולה עמה והיתה כל הזמן בעד המרקיז. משחקה היה אמין ומחושב.  

בדניאל זמורה המשחקת שני תפקידים אפיזודיים קטנים אהבתי את ביצוע תפקידה כנזירה. היא היתה חדורה פנטיות  והאמינה כי הכל הנו מעשה האל היודע מה הוא עושה. שרלוט החדרנית היתה חדרנית קורקטית שעשתה את עבודתה אך לא מתוך אהבה לבעלת הבית אלא מתוך הכרח.  

לראות או לא לראות: מחזה מענין, ביצוע טוב, כדאי לראותו. מומלץ לקצרו.