נתחיל מהפלוסים: הצילום פשוט מדהים. אין שאלה בכלל- זהו אחד הסרטים המצולמים הכי טוב שראיתי השנה, וחלק מהשוטים משאירים אותך פעור פה. בנוסף, יש כמה קטעים בהם נראה כי התסריטאים טד אליוט וטרי רוסו הזריקו/הסניפו/עישנו, וזה בא לידי ביטוי בקטעי פיצול האישיות של ג'ק ובכל הקטעים בלוקר של דייווי ג'ונס, או מה שלא יהיה התרגום של הדבר הזה, ויוצאות להם סצינות כיפיות ומקוריות עד מאוד אפילו. בלטה אצלי לטובה גם הסצינה עם גופת הקראקן השרועה על החוף, אבל רק אלוהים יודע מה הקשר שלה לעלילת הסרט (ר' מינוסים).

מינוסים: כאן יש המון. לא, באמת, המון (למרות שהם רק 2, אך הם גדולים):

א. העלילה- "או קיי, בוא נסביר את הדבר הזה כדי להוסיף לידע של הצופים, הרי הסרט שלנו לא סבוך מספיק, עוד קצת מידע לא ייפגע בהנאה" כנראה היה המשפט העיקרי שהניע את ג'רי ברוקהיימר (אל תאמינו לקרדיטים; הסרט הזה הוא של ג'רי ברוקהיימר ולא של אף במאי, כמו כל סרטיו). כעת נוצר מצב שאתם מקבלים כ"כ הרבה פרטים לא חשובים שמבלבלים לכם את המוח ברמה שאתם לא מאמינים, ואתם מנסים להיזכר איך הדבר ההוא קשור למצב הזה, ואז אתם מבינים שהוא מיותר לגמרי.

עקב כך, העלילה, שלא ממש קיימת, נראית מפחידה ומסובכת להחריד כאשר הסרט היה יכול להצטמצם ב-45 דקות לפחות, אבל כאן, לא כמו ב"קינג קונג" של ג'קסון, לדוגמא, אין ממש נשמה באף אחת מהדקות האלה (כן, אני חושב ש"קונג" של ג'קסון יפהפה), ונוצרת גרנדיוזיות יותר, כמעט יותר מנופחת מזו של "צופן דה וינצ'י" המגוחך עד דמעות. מזל שיש לנו את ג'וני דפ, ג'פרי ראש וכמה סייד קיקס מצחיקים (ביניהם גארת' מ"המשרד"!!!) שיעזרו לנו לקחת את הסרט בקלילות.

ב. המסר הלא מכוון- במודע או שלא במודע (ההשערה שלי: לא במודע), נוצר בסרט הזה מסר שפיראטיות היא דבר טוב, כאשר אלה מצטיירים וחופשיים, יוזמתיים, חכמים ותרבותיים יותר מהבריטים אשר בשלטון, אשר באים כאן בתור הבד-גייס הבוגדניים קרי הלב (בעוד דייווי ג'ונס, שלו בעצם אין לב, מצטייר יותר בעל רגשות אמיתיים והסרט גורם לנו להזדהות איתו במקום לשנוא אותו, שעם הדמות הספציפית הזאת אני חושב שזה לא טוב), וכל זה נותן תירוץ ותמריץ מצוין לכל אותם "מורידי הסרטים הסדרתיים" (שאצלנו בארץ נעים בין הגילאים 10-35, שהם קהל היעד של הסרט [עם דגש על ה-10]), והמפיקים כורים לעצמם את הקבר לא במודע. אתה מבין, אדון ברוקהיימר, מה קורה כשלא קוראים את התסריט לפני שמגיעים לסט?

ו-2 הערות אחרונות:

א. העורכים עשו עבודה מצוינת בהתחשב בתנאים האיומים שהם היו צריכים לעבוד תחתם (לחבר עלילה כזאת זה דבר קשה מאוד).

ב. השימוש בפס-הקול של האנס זימר (שאת פסי-קוליו אני, אישית, לא אוהב) ממש מצוין בסרט הזה, שזה בעצם עוד קרדיט לעורכים, שכן פס הקול עצמו די חרטא (שמעתי את כולו, ולמרות שהוא יותר טוב מהשניים הראשונים, הוא עדיין ברמה די נמוכה).

מילה לאדון זימר- להמציא 2-3 themes זה קל. הקטע הוא, שצריך גם לפתח אותם.

וזה הכל!