"פנטזיה" הוא מחזה מאת עידו ריקלין ע"פ סיפורי "אלף לילה ולילה", אשר מקורם בפרס, בהודו, בסין ובעמי ערב השונים, אשר אספו אותם במשך שנים רבות. הידועים מביניהם הם כמובן "אלאדין ומנורת הקסמים", "סינבאד המלח", "עלי באבא וארבעים השודדים" ועוד.

המחזה מוצג כהצגת בוגרים של בית צבי בתיאטרון רמת גן, ולאחרונה חזרו לסבב הצגות נוסף לאור ההצלחה בסבבי ההצגות הקודמים. יצוין, כי צוות השחקנים בהצגה הוא אותו הצוות אשר עבד עם עידו ריקלין על הפקה אחרת, "אובססיה", ע"פ "מסביב לעולם בשמונים יום" מאת ז'ול ורן.

סיפור המסגרת לסיפורי "אלף לילה ולילה" מתאר את המלך שהריאר, אשר נבגד ע"י אישתו וערף את ראשה, ולאחר מכן נשבע שאף אישה לא תבגוד בו לעולם. לכן, הוא נושא מדי יום אישה חדשה ובתולה ולאחר ליל הכלולות מצווה לערוף את ראשה. שרשרת הרציחות נעצרת ע"י נערה אמיצה ונבונה, שהרזאד, אשר מתמחה בסיפור מעשיות. במשך אלף לילות היא מספרת למלך אגדות, ומדי יום הוא מורה להשאירה בחיים על מנת שתמשיך לספר את המעשיות גם בלילה הבא.

העיבוד שכתב ריקלין מתאר את הלילה האחרון בו נגזר גורלה של המלכה לממש את נישואיה, וברגע האחרון היא מתחילה לספר למלך ולתליין הספקן שלו את הסיפור האחרון, שאחריו לא יבואו סיפורים נוספים. היא מספרת על נסיך ועל נסיכה שהגורל מפגיש אותם בחלומותיהם, קושר אותם באהבה ומפריד ביניהם. המסע של כל אחד מהם למצוא את אהבת חייו הוא מסע מפותל ומרהיב בארצות המזרח.

באופן מקביל, סיפור זה הוא המסע של כל אחד ואחד מהצופים במטרה למצוא בעולם הגדול את הנפש התאומה שלו, גם אם ראה אותה בעיני רוחות וגם אם קיימת רק בפנטזיה. ההחלטה לצאת למסע הגורלי קובעת את המשך החיים, ומעבר לשאלה האם הנסיך והנסיעה ימצאו זה את זה שוב, נשאלת השאלה האם המלך והמלכה המספרת יצליחו להתגבר על הפחד ועל החשד ולשבור את מעגל הסיפורים האינסופי.

המחזה בוים ע"י עידו ריקלין, ובעיני מדובר בבמאי ויוצר מוכשר ביותר, אשר מצליח לרתק את הקהל לסיפור שמתרחש על הבמה. כמו כן, הוא מצטיין ביצירת תפאורה יש מאין רק באמצעות השחקנים ועם אביזרים מינימליים ביותר. הבימוי המבריק הופך את המחזה לחגיגה אוריינטלית של צבעים, מלאה בקסם ובעניין. הרגשתי כצופה הייתה שאני נמצא ממש בתוך הסיפור.

מוסיקה עבור המחזה נכתבה ע"י דורי פרנס, אשר עשה עבודה טובה מאוד, והיא בהחלט מוסיפה נופך ומשרה אווירה מתאימה. את ההצגה מלווה ליאת רוזנברג בנגינת כינור. התלבושות שעיצבה אירנה שר היו יפהפיות, ססגוניות במיוחד ומשתלבות היטב עם תוכן המחזה. הבמה אשר עוצבה ע"י עידו ריקלין וע"י יוסי בן ששון - כריות, שטיחים ופנסים - בהחלט תרמה לתחושה בקרב הקהל של נוכחות בתוך ההצגה עצמה. התאורה שעוצבה ע"י דניה זמר ועמיר ברנר הייתה אף היא יפה מאוד.

מבחינת צוות השחקנים, רובם היו טובים מאוד, וכל אחד מהם גילם מספר דמויות, אשר היו שונות בתכלית אחת מהשנייה, ועל כן היו צריכים לבצע שינויים דינמיים בתנועה, בקול וכדומה. שלושה שחקנים מתוך הצוות היו בעיני בולטים במיוחד ומצוינים.

ערן מור (סריס בעיר, השדון דהנס, מרזוואן, גנן זקן, חייל מיוזע, דרוויש, סוחר חלקלק) הוא שחקן מעולה עם יכולות משחק מרשימות במיוחד, הן דרמטיות והן קומיות. הוא גילם לאורך הערב מגוון רב של תפקידים אשר שונים מאוד אחד מהשני, ובכל אחד מהם סיפק דמות אמינה עד לניואנסים הקטנים ביותר.

גיא אלון (סריס עלוב, השדה מיימונה, רב סריסים בארמון הקיסר, בלן בחמאם, זקיף, סוס, ציפור גנבת, המלך ארמאנוס, דרוויש, סוחר לחוץ) למעשה גילם את מגוון התפקידים הרחב ביותר לאורך ההצגה באופן ראוי להערכה. במיוחד באה לידי ביטוי ביתר שאת יכולת השליטה המרהיבה שלו בגוף ובתנועה.

טל וייס (סריס אנין, הנסיך קמר אל-זמאן, דרוויש) היה מצוין והיווה את הדמות המרכזית בסיפור שהמלכה מספרת למלך. הוא עשה זאת היטב תוך שימוש בשפת הגוף ובהבעות הפנים המתאימות.

שאר השחקנים - מיטל שטרית, אסף חיים, אלון אורבך, עירד רובינשטיין, דב גפן, ניר רווח ורותי אסרסאי היו טובים מאוד. לגבי מיטל שטרית ולגבי רותי אסרסאי חשתי מעט חוסר עקביות במשחק, ובחלק מהזמן לא הצליחו לעניין.

לסיכום : מחזה מקורי ועשוי היטב עם בימוי מבריק. מומלץ מאוד!