כשסיימתי את הספר חלפה מחשבה בראשי שאם באודולינו היה חי איתנו היום, אז לבטח היה בעל חברה בשם "באודולינו הפקות" או "באודולינו יחסי ציבור".

הוא ילד למשפחת איכרים, שהגורל הפגיש אותו עם פרידריך ברברוסה והוציא אותו מחיי בורות ועוני אל חיי החצר. הוא טיפוס חכם הלומד במהירות ויש לו שאיפות. הקיסר הופך אותו ליועצו ואיש סודו. הימים הם ימי הביניים, שקיעת ביזנטיון ומאבקי כוח בין האפיפיורים לקיסרים. במסגרת הניסיונות לקבע את מעמד הקיסר כריבון עליון, גם על הכנסייה, מנסה באודולינו להמציא עולם מושגים בו קיימת ממלכה נוצרית במזרח שמלכה הוא כומר ומכאן נובע שיש לתת לקיסר הגמוניה על הדת. הוא וחבריו מנסחים מכתב מהכומר יוחנן, מלכה של אותה ממלכה מסתורית, ובו מוזכר ברמיזה הגביע הקדוש, המוענק לקיסר.

מדובר כאן בבניית "תדמית" בהתאם לרוח התקופה ההיא. בתחילה זה נראה רחוק ושייך לעולם שאין אנו מכירים, אבל לאט מבינים שגם בימינו אנו עושים את אותו הדבר ביחסי ציבור, כלומר מספקים פרטים ומידע שנראים לנו כמקדמים את הנושא ומתעלמים מפרטים שאינם תומכים בקונספציה. לפעמים אנו גם משלימים בפרטים מהדמיון או מהיסקים לוגיים כפי שבאודולינו וחבריו עושים כדי לקדם את תדמית הקיסר. משהו כמו "אמת בפרסום" במקום "פרסום אמת".

לדוגמא מותר לשכפל "שרידים הקדושים", אבל שיהיו במקומות רחוקים זה מזה כדי שהחסידים המקומיים לא ידעו על הקהילה האחרת. אפשר לקחת פנכת אוכל של אביו של באודולינו ולהכריז עליה כ"גביע הקדוש", הרי ישו לא שתה מגביע זהב, ואביו של באודולינו הוא צדיק גמור. אפשר לזייף מכתב מהכומר יוחנן, שהרי, בדיעבד, אם היו מגיעים אליו הוא היה שולח מכתב כזה. אפשר לקחת שרידי גופות ולהכריז עליהם שהן "האמגושים", קדושים נוצרים.

באודולינו יוצא למסע עם חבורתו כדי למצוא את הכומר יוחנן. המוטו שלו הוא: האמונה עושה את הדברים אמתיים. ואכן הדינאמיקה של הספר מוכיחה שהדברים שהוא מאמין בהם מתגשמים. הוא כמו כלב הרודף את זנבו. הוא יוצר מיתוס או שמועה ומתחיל להאמין בהם בסופו של דבר. הם עוברים בארצות מסתוריות, רואים יצורים מוזרים. נראה שהסיפור שלו בא לאמת את מה שחזה בדמיונו, ומתבסס על המיתוסים של ימי הביניים. ניקטאס, השומע את הסיפור מפיו, עומד בפני דילמה. הוא צריך להחליט אם לפניו נוכל או מאמין, אבל מבין, בסופו של דבר, שהאגדות הללו טבען להתפתח ולצמוח באופן עצמאי ולהפוך להיסטוריה. מה שהאנשים מאמינים בו הופך לאמת.

הספר עוסק בשאלה אוניברסאלית ואקטואלית: עד כמה הדברים שאנו רואים סביבנו-- ההיסטוריה, הדמויות, האירועים-- הם תוצר של הפקה ליחסי ציבור. למרות הרקע ה"ימי ביניימי", הסיפור רלוונטי לימינו אלה, ימי בניית התדמית, היחצנות והפרסומת המסחרית. יש פה אמירה קשה על טבעם של הדברים שאנו מאמינים בהם. יתכן שיצרנו אותם מתוך אינטרס או חיפוש עוצמה.

מומלץ לאוהבי הרומן הפיקרסקי ולאלה שתוהים אם המציאות שמסביבם אינה "הפקה" של משרד יחסי ציבור רב כוח. התרגום מצוין, יש שטף בעלילה, יש מתח ויש סוף סביר. אני אהבתי.

באודולינו / אקו אומברטו, הוצאת כנרת, 2005 , 492 עמ'