פסטיבל הפסנתר הפך להיות מנהג קבוע אצלי. פעם בשנה אני פותח את התכנייה, בוחר לי את המופע הנחשק ומצטרף לקהל האיכותי (לרוב) בסוזן דלל (בשנים האחרונות, לפחות). בשנים האחרונות ביקרתי בעיקר במופעים ש"עובדו" לפסנתר, חלקם עבור הפסטיבל (כמו ריטה שהרטיטה על גג גן העיר או נעם רותם שעזר לי בדרך בשנה שעברה) וחלקם בכלל (כמו שלום חנוך ומשה לוי שדפקו יציאה). כבר הרבה זמן לא ראיתי פסנתרן אמיתי מופיע בפסטיבל שחרת על דגלו את כלי הנגינה האהוב עליי ביותר, הפסנתר.

לכן, השנה, היה קל יותר לבחור. ההתלבטות הקשה הייתה בין עשרת הפסנתרנים במופע שעושה טריביוט לגרוניך (אותו ראיתי בהופעה בלתי נשכחת בפסטיבל לפני כמה שנים) לבין ארבעה קליברים רציניים שכל אחד מהם פסנתרן מוכשר, הלא הם יוני רכטר וחבורתו. בסופו של דבר בחרתי ביוני, שביקור הפתע שלו אצל יודית בקיסריה עשה לי געגועים מטורפים אליו, בשלומי שבן (שניגן כמעט בכל מופע בפסטיבל, ומצטייר כאביתר בנאי החדש - יש לכם הופעה, קראו לו והוא בא, ועוד איך הוא בא!), באבנר קנר הזכור לטוב מ"14 אוקטבות" ובאלון יבנאי, פסנתרן ג'אז מוכשר שחוזר לארץ מארצות-הברית. על הנייר זה נשמע מצוין, אז שלפתי ניירות ורכשתי את הכרטיסים האחרונים באולם, מה שמיקם אותנו ביציע, במבט לא רע בכלל על צמד הפסנתרים המרשימים שהיו על הבמה.

יוני רכטר הוא איש מדהים. אני לא מכיר אותו, אבל הוא ללא ספק הבחור הכי כשרוני מבין האנשים הצנועים המהלכים בינינו, או האיש הכי צנוע מבין האנשים המוכשרים בינינו. יש לו המון שארם, בדרך האינטימית שלו, והוא אחראי על כל-כך הרבה נכסי צאן ברזל, כולל האלבום האהוב עליי ביותר בשפה העברית, שזה פשוט מדהים שהוא מהלך בינינו בכזו נינוחות.

בשעה שהעברנו בסוזן דלל (איחור בלתי נתפס, בטח כשאתה נאלץ להאזין לאיה כורם צורחת ברחבה שמולך...) התבדחנו על השעה המאוחרת ותהינו אם רכטר בנוי להופעה שמתחילה כמעט בחצות, אבל יוני הוכיח על הבמה שהוא הוא השלומי שבן של שנות השבעים, או אולי ששלומי שבן הוא הוא היוני רכטר החדש (אבל נגיע בהמשך לשלומיוני). הוא דפק (קלידים) בראש, הוא אלתר וחילטר, הוא הצחיק והרטיט, הוא נתן תמורה מדהימה לכל אלו שבאו אתמול לחזות ולשמוע את האיש הנפלא הזה.

אל רכטר הצטרף בתחילת המופע אבנר קנר, שלפני שלושים וחמש שנה ניגן איתו ג'אז ורוק מתקדם, ואחראי איתו על אחד השלאגרים הגדולים שלו, "דמעות של מלאכים". אבל אל תדאגו - רכטר לא טיפוס נוסטלגי. הוא מתבדח על הגיל, על השנים שעברו, אבל נותן בראש ברוק מתקדם (מתקדם דאז, זה בטוח), אלתורים ושטויות מתוזמנות ומתוזמרות היטב. רכטר עובר להמונד, קנר עובר לפסנתר של יוני, וביחד הם מנגנים את "אומקא גומקא" הזכור לטוב, שיר חדש של קנר וגם - כמובן - את "דמעות של מלאכים". הם גם לא מפחדים לשקוע לתוך קטעים אינסטרומנטלים יותר מורכבים. עם זאת, לטעמי, הרגע המרגש ביותר היה הביצוע של "כל עוד", השיר הנפלא של עלי מוהר ורכטר, שכמו הרבה שירים של מוהר דן ביחסי אב ובנו כמו שרק עלי מוהר יכול לתאר.

אחרי קנר, שנדמה כאילו לא רצה להיפרד (עד שהגיע לבמה שוב... שלושים שנה!), עלה לנגן עם רכטר כאמור אלון יבנאי. יבנאי הראה יכולות וירטואזיות מרשימות, ורכטר והוא ניגנו בעיקר קטעים אינסטרומנטליים. יבנאי הספיק לשיר גרסה שלו ל"שיר אהבה" של יהונתן גפן, ללוות את רכטר בביצוע סוחף וקצבי של "אז מה אם בן אדם" של חלפי, כולל סולו פסנתר מרשים, ולסיים בקטע שובב של יבנאי, "5 אבנים", שגלש בסיום ל"שיר המכולת" של כוורת לצהלות הקהל.

"וואחד פסנתרן" סיכם רכטר את ההופעה של יבנאי, או שמא בעצם הוא קידם כך את שלומי שבן, הגיבור הגדול של הערב, שבלי שום בעיות אגו התיישב על הפסנתר של יוני וניגן איתו את "בעיות אישיות" הנהדר של אבידן (מתוך "עיר"). היה קשה להחליט מי יותר חמוד, מי יותר מוכשר, ועם מי הייתי יותר רוצה לנגן (סתם, הייתי מתפדח בכלל להתקרב לפסנתר עם שני אלה). אחר-כך שלומי עובר לפסנתר משלו והם שרים את "יום יפה" בביצוע כל-כל כך יפה, ואת "שיר אהבה סטנדרטי" של איינשטיין.

ואז, הו אז, שלומי מתחיל לנגן את הצלילים הראשונים של "כולם אומרים", האופרטה שהיא שלאגר בכל הופעה. יוני לא נשאר חייב ולאחר נגינה משותפת מגיב לו ב"שוב היא כאן". ואז העסק צובר תאוצה ושני השירים נמהלים זה בתוך זה, הופכים לשיר אחד, גולשים זה לתוך זה, חוזרים זה לעצמו של זה, ומסתיימים בצורה מושלמת עם ה"תתביישי!" השבני ברגע קסום אחד, שבו נראה כי הצמד שלומיוני פשוט נוצר כדי לעשות לנו טוב, בין אם שלומי הוא היוני החדש או רכטר הוא השבן הישן.

שבן שולף לקראת סיום את אורגן הצעצוע המגוחך שלו, ומתחיל לנגן את צלילי "לילה טוב" (מ"הכבש ה-16"). יוני לא נשאר חייב ומוציא קסילופון. כך, ועם הקהל המצטרף במילים ומאחל לעצמו "ליל מנוחה", הם מסיימים את ההופעה ויורדים לתשואות הקהל. אבל הם חוזרים, הו הם חוזרים עם מחרוזת יפהפיה של שירי הילדים הנהדרים שרכטר חיבר, כולל "קילפתי תפוז", "שבת בבוקר, "גן סגור". "כל-כך נעים לראות אולם מלא", שר יוני וכל-כך נעים לנו לשמוע אותו שר את זה.

הוא יורד למול אולם מלא שעומד ומריע, ויודע שהוא חזה באחת ההופעות הטובות שנראו במקומותינו, ובטח זו עם הכמות כשרון פסנתרי הגבוהה מכולן. יוני השאיר אותי עם טעם של עוד, גם שלומי. שלומיוני, מאסטרז של פסנתרים, הותירו אותי עם רצון לראות עוד הופעה, רק שלהם הפעם. ופסטיבל הפסנתר שוב הצליח לשלוח אותי עם חיוך הביתה, עייף אך מרוצה.

(יוני רכטר - שלושה דואטים, 12.11.08, פסטיבל הפסנתר, מרכז סוזן דלל).

לבלוג של שגיא נאור