מאת: נדב שטריימר

כשיצא "הלב" הסינגל הראשון של מאיה בוסקילה, אותו שיר פופ חלול מתוכן אבל קליט רדיופונית. לא תיארתי לעצמי שבוסקילה, אז זמרת אלמונית שנראית לרחוק כתופעה חולפת, תזכה להגיע לאלבום שלישי. ויתרה מכך, לא תיארתי לעצמי שהיא תיזכה יום אחד לביקורת חיובית ממני.

 
אבל במרחק של 4 שנים סך-הכל, מאיה בוסקילה משחררת אלבום שלישי, ובאופן שאני עלול להתחרט עליו בעתיד. יש מצב שאני גם אפרגן לה הפעם.

 
בארבע שנים מאז שיצא אלבומה הראשון (המצליח מסחרית) הצליחה מכונת היח"צנות המשומנת לצבור די מטענים בשביל שיהיה לה מספיק חומר אמיתי בכדי שאלבומה החדש לא יהיה ריק מתוכן. בין הפרידות המתוקשרות מסוכנה לשעבר וארוסה לשעבר, היא התגייסה לצבא (צעד מבריק) שרה בטקסי זיכרון (שימוש ציני מאוד) השתתפה בסרט (ימים של אהבה - מאסטרפיס הכרחי בז'אנר הטראש-בורקס) ובעיקר שיחררה לאוויר אינספור התבטאויות, מחשופים עמוקים מאוד וחצאיות קצרות עוד יותר.

מה שמבדיל את האלבום החדש מ"סיפור מכור" ו-"ימים של אהבה", שני אלבומים שיום אחד תעדיף בטח למחוק מהרזומה, היא העובדה שהפעם בחרה בוסקילה להתייחס, למשל לקונספט. במקום שירים סתמיים כמו "הלב", או אסופת הבלי הטראש שהרכיבו את אלבומה האחרון. בדיסק החדש, תאמינו או לא. יש לבוסקילה אפילו אג'נדה, עמדה, ואם אחפש, גם דבר או שניים להגיד. למשל כשהיא שרה "אל תתני להגיד שהיית רק יפה" בשיר "לנשום". העיקרון האחיד של "אני עוזבת - שלום" דבק לאורך כל האלבום. כמו כן היא מתייחסת בין השאר למעמדה כסלב.

 
הטקסטים בעלי המשמעות הזאת נכתבו ברובם על ידי בוסקילה, זאת בשיתוף עם כותבים מוכשרים אחרים כמו יהודה פוליקר ודנה לפידות. גם הפעם משתמשת בוסקילה בגישת השירה המנייריסטית להחריד שלה. מנעדים גרוניים במשקל דיווה חסרת מעצורים שכל כך מאפיינים אותה. זה נראה כאילו דמותה של בוסקילה בארץ נהדרת השפיעה עליה והעצימה את המנייריזם הזה.

 
כל השירים שפותחים את האלבום הם תותחים כבדים מאוד אחד אחרי השני. בין פאוור-באלאדס כמו "הוא לא שם באמת" או "ולמרות הכל", שירי פופ מגוהצים למשעי כמו "שוברת שתיקה" (הדיוותי), "שלום" או "לנשום" ועד לשירי פופ מתובלים ברוק כמו "רכבת אקספרס" ו"רוחות קרות" (הרצועה הטובה באלבום, מילים ולחן: יהודה פוליקר).
הבעיה מתחילה בערך לאחר השיר השביעי. אם היו משכילים בוסקילה ועורכי האלבום להפסיק בנקודה הזו. אז "שוברת שתיקה" היה יכול להיות אי-פי מוצלח במיוחד. העובדה שמאמצע האלבום והלאה אין כבר שום דבר לחדש, והשירים מתחילים לחזור על עצמם. הלחנים של בוסקילה הם לא שיא פאר ההלחנה, למילים שלה ושל אחרים היא חיברה לחנים קליטים, אבל בינוניים, ורק בזכות הפקת הפופ-רוק (והמוצלחת יש לומר) של לואי להב, מצליחים הלחנים הבינוניים של בוסקילה לקבל צבע פחות דהוי.

בהקשבה ראשונה ושנייה, אין ספק ש"שוברת שתיקה" הוא צעד אדיר עבור בוסקילה. האלבום מוציא אותה מנישת זמרות הפופ הסתמיות היישר אל זרועותיו של הפופ האיכותי. את הטקסטים של צביקה פיק החליפו מילים שכתבה בעצמה, את התכנותים האלקטרוניים-פופים טראשיים שאפיינו את שני אלבומיה הראשונים החליפה הפקת פופ-רוק מידיו של לואי להב (שעשה אותו דבר באלבום האחרון של קרן פלס).

 
בסופו של דבר, אם נרצה ואם לא, מאיה בוסקילה היא מוסיקה פופולארית עכשווית, כמו שמסתכלים אחורה לעשורים כמו האייטיז והניינטיז וסופרים אגדות פופ (שרובם זמרים של להיט אחד, אבל חלקם המועט פעיל גם היום) כנראה שמאיה בוסקילה, על הפרובוקציות, היחצנות והפפארצי, וכן גם על המוסיקה, מגדירה כנראה תקופה בפופ הישראלי של סוף העשור הנוכחי. שלא תבינו לא נכון, לבוסקילה יש עוד דרך ארוכה לפני שתהפוך להיות מישהו או משהו (ואני אשתמש במושגים כמו "ריטה" בזהירות רבה). מבחינה איכותית האלבום הזה מקבל בסביבות האחד וחצי כוכבים, אבל בהגדרות של פופ מיינסטרימי עכשווי הוא מקבל לפחות חמישה.

לאתר הסקיצה פלוס