אם לא ממש בא לך לראות "הישרדות" או סתם נשארו לך עוד שתי הצגות במינוי לתיאטרון ירושלים - הלכת ביום רביעי להצגה "אוי אלוהים". 

ההצגה מדברת על פסיכולוגית חד הורית, שבעלה עזב אותה והילד שלה אוטיסט ולא אמר מילה ב-16 שנותיו; יום אחד היא מקבלת שיחה מאחד שמזדהה בשם א', מה שגורם לה לתהות האם מדובר במישהו מהשב"כ או המוסד. כשהוא מגיע היא לא שמה לכך שהגיעה מישהו יוצא דופן ומתקשה להאמין שהבורא בכבודו ובעצמו הגיע אליה, תוך כדי רצף בדיחות שהקהל מבין ואלה (שרה פון שוורצה) לא. אחרי שהיא מבינה במי מדובר הוא דורש תוך שעה שתעזור לו, אחרת העולם ייחרב. לאט לאט ה' נפתח, אך חוטף ביקורות מצד הפסיכולוגית שמעלה טענות על כך שהוא אכזר ואוהב לרחם על עצמו; אחרי שהוא אמר שהוא סובל מהבעיה שלו כ-2000-2500 היא מגלה, בעזרת בתנ"ך, שמה שהוביל לכך הוא איוב, שאז גם הייתה הפעם האחרונה שהוא דיבר עם מישהו; הוא לומד לבכות, לשחרר ואף מקבל חיבוק לקראת סיום ההצגה, שכמה מפתיע נגמרת בגשם המיוחל לו היא חיכתה ובמילה הראשונה (מים) של בנה האוטיסט.

מדובר בהצגה לא רעה בכלל, מושקעת, המשלבת ציטוטים מהתנ"ך ושלל טענות פילוסופיות המצריכות לא מעט מחשבה. הנוא שהוא נושא שמעניין את כולם, אך לעיתים נוטה המחזה שכתה ענת גוב לטרחנות ונראה שבהצגה הבאה לבדר את הקהל לא היה צורך בהתעמקות גדולה כ"כ בנושאים הללו, מאחר ואחרי כמה זמן זה ממצה את עצמו וממאיס את עצמו על הקהל.

הנושא הזה מושך כי גם היה מעניין לראות איך יופי הקב"ה, האם יראו את איך שהוא כאילו נראה? ואם כן אז איך? 

הגישה של הכותבת ברורה: אנחנו צריכים לאהוב את הבורא לא כי הוא מעלינו, כי הוא בלתי נראה, לא לפחד ממנו - אלא דווקא לחפש את המוחשיות שבו, ולכן הוא גם צוייר כאדם רגיל, ששוחק אומנם ע"י שחקן גבוה ובולט - אבל לא יוצא דופן; השמעת קולו בלבד היה יוצר כיוון הפוך ממה שחיפשה גוב.

הבעיה היא שיותר מדי פעמים חזרו על עצמן הבדיחות הצפויות ומשחקי המילים המיותרים (אלוהים אדירים, למשל); הבדיחות, לפחות בתחילת ההצגה, היו טרחניות, כאמור, כאלה שמעלות את השפתיים במיליארדית סנטימטר, אבל כאלה שממצות את עצמן אחרי כמה נחמדות (כמו: בן כמה אתה? 50430430, או משהו דומה, או "אתה מזכיר לי את אמא שלי", או "אני מצטער שלא הפסקתי את הבריאה אחרי 5 ימים, כדי שבני האדם לא ייבראו", או "בניתי את האישה כמו שאדם רצה - הוא כל הזמן דרש שדיים, שדיים, שדיים..."). מצד שני, הבדיחות הצילו את ההצגה מלשעמם את הקהל ולחזור הביתה ישנים. מאחר ורוב מי שבא לתיאטרון הוא אדם מבוגר ורציני - הבדיחות האלה דווקא מתאימות - לא רועשות, לא מתפרעות, אלא עקיצות כאלה ובדיחות לזקנים.

נראה שלעיתים יש זלזול באינטליגנציית הצופים; לא צריך לקרוא לפסיכולוגית אלה, הכיוון ברור בכל מקרה; לא צריך להראות איך הילד שלה פתאום מדבר - הרי ברור לכולם שחל שינוי בחייה של אלה גם בלי זה.

הרי ההצגה התחילה כשהיא לא מאמינה בכלום, ונגמרת כשהיא מקבלת את ה' בכבודו ובעצמו ומקבלת הוכחה שיש ה'. האם צריך לשמור את המצוות שלו? לקבל אותו? פה נמצא הקונפליקט של אלה, שהעזרה שנתנו לה' עזרה גם לה לקבל תשובות ולא רק לו. היא מייצגת את האנושות ומקבלת לקוח יוצא דופן - אז ברור שחייה משתנים, ככה ששינויים כמו עם הילד שלה כאילו מדגישים את השינוי בחייה - אבל מיותרים, מאחר והצופים מסוגלים לבד שקרה שינוי בחייה. הרי האוטיזם של הילד היא רק חלק מהבעיה - ולא זה הדבר המרכזי שקרה לה באותו היום.

כמו כן, הייתה צריכה להיות, לדעתי, יותר התייחסות לעניינים מודרניים (כמו כסף, שהיה האחד הנושאים היחידים בעולם של היום שקיבל התייחסות וגם היא די צדדית). ההתייחסות להתנהלות האל העבר ובעיקר בתקופת המקרא תפסה מקום גדול מדי במהלך ההצגה. במהלך ההצגה נמתחה ביקורת רבה על האל, שגרמה לאנשים הדתיים (וכותב השורות ביניהם) לזוז בכיסא באי נוחות, כאילו פתאום הם במבחן ומעלים ספקות על אמונתם. השורה התחתונה הייתה לטובת האל, אבל בעצם אמרה: 'האל טוב אך ורק כשהוא לא מאיים וכשאין לו כוח - או שהוא לא משתמש בו וכשהוא מוחשי'. גוב מסרבת לקבל את האל כמשהו מעבר. אולי משהו גדול, אבל לא יוצא דופן בצורה שאנשים דתיים חושבים, כך שאדם שתי שמתייחס ברצינות להצגה יכול לחשוב שמדברו בדברי כפירה, אך עם זאת צריך לקבל את ההצגה כבידור וכהצגהת עמדה מעניינת ותו לא.

כסרט זה לא היה עובד, כי סרטים בדרך כלל צריכים להיות עלילתיים יותר, הרבה יותר בתנועה, בדיחות שונות ובעיקר עם הרבה יותר משתתפים. הצגה מבוססת יותר על שחקן כזה או אחר, במיוחד ההצגה הזאת: לאורך ההצגה היו רק 3 דמויות, כשאחת מהן, הילד האוטיסט, מגיח רק פה ושם ולא צריך כישרון גדול מדי כדי לשחק את התפקיד הזה. כך שהבצדה מבוססת על שתי דמויות, ה' והפסיכולוגית, ודורש מכל אחד מהדמויות יכולת טובה מאוד כדי להחזיק הצגה שלמה. לא מדובר בדבר פשוט - הדמויות בקושי זזות ונמצאו רוב הזמן על כורסא, מה שיוצר מיצוי בשלב מסויים. עם זאת, משחק טוב של השחקנים הצליח להחזיק הצגה לא רעה בכלל.

לסיכום: רציני מדי לעיתים, אך מושקע ומביא דוגמאות רבות ע"מ להראות את הכיוון הכללי של ההצגה. יש פה אמירה ברורה שאולי לא ממש התאימה לתיאטרון אלא יותר לספרי פילוסופיה, אבל מאחר ומדובר בהצגה הפונה לאנשים מכובדים ועמוקים יש לזה איזשהו מקום. עם הזמן ההצגה משתפרת ועוזבת את בדיחות הסבתא המנומסות, האלה שגורמות לקהל לצחוק בנימוס, ומתחילה להיות רצינית יותר. ציון: 3 כוכבים.