צריך העזה ואהבה גדולה לתיאטרון כדי להפיק הצגה מספר כ"חטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי וזאת בתיאטרון פרינג'. כל הכבוד לתיאטרון "מלינקי"ולבמאי איגור ברזין שעיבד ביחד עם בוריס ינטין את הספר שנוסח העברי לבמה עשה רועי חן בשפה עכשוית נהדרת. ההצגה מרשימה ולמרות אורכה מעל ל 3 שעות הקהל דרוך וקשוב עד סופה.

אינני זוכר את הספר על כל פרטיו אלא במעורפל בלבד ואתיחס להפקה זו כהצגה בלבד. אין לי כל סנטימנטים לספר, לא גדלתי על פיו ואני חופשי להביע את דעתי על העיבוד המעולה שנעשה ועל הבימוי המצויין. לא יצא לי לראות את ההצגה עד כה למרות שהיא רצה כבר יותר משנתיים.

המעבדים בכוונה התעלמו מרבדים רבים הקיימים בספר והתרכזו במה שנראה להם עיקר או במה שענין אותם להציג והתוצאה הצגה מרשימה, מרתקת, מובנת, מענינת ובקיצור מעולה. בימוי מקורי עם סצינות שנחרטות בזכרון. רסקולניקוב הגיבור הראשי רוצח שתי נשים, לא בהכרח בגלל צורך חומרי אלא יותר בגלל  צורך נפשי. הוא מתגרה בגורלו. הוא מתגרה במשטרה ויש המפרשים זאת כהתגרות באל. לדעת רסקולניקוב יש שני סוגים של אנשים- הרגילים והמיוחדים. הרגילים לעולם אינם מרחיקים לכת. המיוחדים נוטלים לעצמם את הרשות לבצע חטא-פשע. לגאונים ניתנת הזכות להשחית בני אדם.

רסקולניקוב רצח אך מחשיב את עצמו לאדם ישר. כל מעשיו מחשבות של אדם. הוא רצח כי רצה לבדוק אם הוא בריאה רועדת. לא היה לו צורך ברצח. הוא הלך כדי לנסות את עצמו. הוא בעצם רצח את עצמו. את הנשים רצח השטן. יש בו גם הרהורים והוא שואל את עצמו" האם יש לי זכות ליטול לידי את השלטון" ועונה שאין לו זכות כזו. זאת הפקה פסיכולוגית הבוחנת בעצם את נפש האדם בצורה פילוסופית, מוסרית.

להצגה שני חלקים. למרות ששני החלקים טובים מאוד, החלק השני מענין יותר, מרתק  יותר בזכות ה"חקירה"-דו שיח בין רסקולניקוב לחוקר פורפורי. 7 הם השחקנים המופיעים בהצגה. חלקם משחקים כמה תפקידים אך כולם מבצעים אותם
היטב. רסקולניקוב-דורי אנגל דמות שפנים רבות בה. הוא רומנטי, הוא עדין, אכזר, הוא רוצח. הוא פולמוסן. יש שיגידו גם פסיכופט. הוא חייב להוכיח את עצמו. המאבק שלו בסופו של דבר הוא בינו לבינו. הוא מונע מאמונתו שהכל מותר לו, שיש בכוחו להתמודד עם אתגר מסוים ולצאת מנצח ממנו. משחקו מורכב, יסודי, טוב מאוד אך בגלל הליהוק הוא נראה כאילו עומד בצל החוקר המשטרתי-דודו ניב המעולה.

הנוכחות הבימתית של האחרון חזקה מאוד. כל רגע שהוא על הבמה מצוין. הוא המרכז, הוא משתלט על הסצינה בקלות וללא כל מאמץ הנראה לעין. זהו תפקיד שללא ספק ישאר בזכרונו של הצופה זמן רב. אם דוסטויבסקי לא היה רוסי אלא צרפתי היתי אומר בפה מלא"שאפו"-מסיר את הכובע. הוא בנה את התפקיד ואת משחקו בפרטי פרטים. כל גופו לוקח חלק בתפקיד. כל תנועה, כל עיוות פנים או שריר, כל הבעה, כל מילה מחושבים היטב. תענוג לראות אותו משחק. יש בו  כל הגוונים. כל מה שדרוש לבנות תפקיד מרתק ומדהים. הוא מרטיט את איבריו אך גם את ליבנו.

דימה רוס מצויין בתפקידים המגוונים שהוא משחק בהפקה זו. בכל תפקיד הוא שונה. הוא אחר הן בהליכה, הן בקול, הן במשחק. רינת היטלמן היתה חדורת אמונה, תמימה, רכה, אוהבת מלאת רגש, מאופקת, אמינה ביותר והדגימה היטב תכונות אלו במשחקה. אומרת היא לרסקולניקוב "לך להצטלבות והגד אני רצחתי ואלהים ישלח לך חיים". גם שאר השחקנים ללא יוצא מהכלל בתפקידים אפיזודיים קצרים -ויטאלי ווסקובויניקוב, ואדים חליף ודניאל ברוק היו טובים מאוד.

בימויו של איגור ברזין היה נהדר. הוא הצליח להרים משא כבד ללא אולם משלו, ללא תקציב מספיק, ללא להקה קבועה אך עם הרבה כשרון, אתגר ואהבה לתיאטרון. העיבוד חי, נושם, קיצבי, למרות כמה סצינות ארוכות ולא מענינות ביותר שאפשר היה לקצר מבלי שתיפגם שלמות ההפקה. התפאורה-פולינה אדמוב היתה מאוד מינימליסטית והורכבה בעצם מכמה חפצים נחוצים לעלילה אך יצרה את אוירת הקדרות שבהצגה. התאורה-אינה מלקין בהשתתפות מיכאל צ'רנבסקי היתה ממוקדת מצויין ובמקום כפי שהיתה צריכה להיות.

ראיתי כבר כמה הצגות של תיאטרון מלינקי וכולן היו על רמה גבוהה ביותר. לתיאטרון זה בהצגותיו דרוש קהל שונה מהקהל הרגיל המבקר בשאר התיאטראות. מאחר ובינתיים הוא מופיע באולמות קטנים, לא תיהיה  לו בעיה לגייס קהל כזה  המשתוקק לתיאטרון טוב.

לראות או לא לראות: הצגה חזקה, מרשימה, בעלת עוצמה שחובה לראות ולו בגלל משחקו של דודי ניב אך ודאי ובודאי לא רק בגללו.