ברצלונה מעולם לא הצליחה להיות כוס התה שלי, וגם עכשיו, אחרי שראיתי את "ויקי כריסטינה ברצלונה", דעתי לא השתנתה. עיר נחמדה, הרבה אמנות ואדריכלות מודרנית, אבל שום דבר אמיתי להיאחז בו. תרבות קטאלנית מאוד עשירה, מאוד משפיעה על התרבות העולמית - בזה אין ספק - אבל הרושם הוא שאף אחד לא לוקח שם את עצמו ברצינות. האמנות פשוט "קרתה", תוך כדי שתיית עוד כוס יין.

קראו עוד על סרטים חדשים באתר פרשן:

♦ ההחלפה - אנג'לינה ג'ולי.

♦ גוף השקרים - ליאונרדו דה קפריו.

♦ נער החידות ממומביי

זו גם האווירה של וכ"ב: בסרט החדש של וודי אלן אף אחד לא ממש עובד, מקסימום זורק משפט על עבודה. כולם יושבים בבתי קפה, שותים יין, מטיילים, רוכבים על אופניים, יוצרים, מפליגים - יופי של חיים שהקשר בינם לבין רוב הצופים מקרי בהחלט. חודשיים של שכרון חושים קייצי מול חופי בירת חבל קטאלוניה שבספרד. הייתי שם פעמיים, וזה אף פעם לא היה ככה. אולי 10% דומה, בקושי. וזו הבעיה העיקרית שלי עם "ויקי כריסטינה ברצלונה": למה הם כן, ואני לא. למה הם נהנים מברצלונה כאילו זו הריביירה החדשה, בעוד עליי הקסם פסח והותיר אותי עם מפה וספר שיחור.

במרכז הסרט נמצאות שתי אמריקניות, ויקי (רבקה הול) וכריסטינה (סקרלט ג'והנסון), שהגיעו לבקר חברה שלישית שמבוגרת מהן בכמה שנים, ויחד עם בעלה אוחזת בבית ענק וביאכטה נאה ביותר. אחרי שהן בודקות את כל אתרי התיירות הבולטים של העיר, אחד הדברים האותנטיים הראשונים שהן עושות זה לבקר בפתיחת תערוכה בגלריה לאמנות, שם הן רואות צייר קטאלוני סקסי (חוויאר ברדם. תשכחו מ"ארץ קשוחה"). ויקי היא הרציונאלית, כריסטינה האמוציונאלית, נחשו מי מכריעה בשאלה האם לטוס איתו במטוס קטנצ'יק לעיירה אביידו.

השלישייה הזו משנה כיוונים יותר מפעם אחת, ובשלב מסוים נוספים לה עוד צבעים - הארוס של ויקי (כריס מסינה מ"עמוק באדמה") שמגיע מניו יורק, והגרושה של הצייר (פנלופה קרוז) שמגיעה ממדריד. יותר מדי מבקרים דיברו על הסצנה שבה כריסטינה נישקה את הגרושה מריה הלנה, ולהפך. האמת? אותי זה ממש לא עניין. אם וודי אלן היה שואל אותי, אני בכלל הייתי ממליצה על סצנות שלמות בלי חולצה על הגוף ההורס של חוויאר ברדם. כזה גבר סקסי, זה יפה להשאיר אותו לבוש?

בכל אופן, איך אימא שלי אומרת: מה זה בכלל קשור לוודי אלן, הסרט הזה? אז לא קשור, אבל למי אכפת, כשיש סרט כזה חושני, עם תשוקות וחיוכים במידה כמעט זהה, מה שעושה חשק להיות שם יחד איתן. אהבתי את הצילומים של כריסטינה, במיוחד האופן שבו היא העמידה את מריה הלנה מול הקיר, וממש בא לי לשלוף מצלמה ולעמוד שם יחד איתן. כשחואן אנטוניו (הצייר) וכריסטינה רכבו על אופניים, רציתי לרכב בעצמי, ולא צריך לומר מה רציתי לעשות עם הפופקורן אחרי כוס היין השלישית שנראתה על המסך הגדול.

אז כן, זה לא מציאותי ולא אפשרי להעביר ככה קיץ שלם אם אתה לא במצב כלכלי מעולה, אבל למי אכפת. יש סרטים שפשוט נועדו לאסקפיזם, ואת זה "ויקי כריסטינה ברצלונה" עושה בהצלחה רבה.

בקטנה: נדבקתי לשיר הנושא של הסרט. ויש משהו ברבקה הול שאני לא יודעת להסביר. כלומר אני מחבבת אותה למרות שהדמות שלה יותר מדי שכלתנית, מה שבדרך כלל די עולה לי העצבים.

טריוויה: באוביידו יש פסל של וודי אלן, כך שאפשר לנחש שהיא נכנסה לסרט כמחווה. וגם - עיריית ברצלונה הציעה לאלן להשתתף בעלות ההפקה בתנאי שהעיר תככב בסרט שלו. 2 מיליון אירו מקרנות ציבוריות, והכל הסתדר לטובה.

ויקי כריסטינה ברצלונה / (Vicky Cristina Barcelona)

ספרד-ארה"ב 2008.

96 דקות.

במאי: וודי אלן.

שחקנים:

סקרלט ג'והנסון,

רבקה הול,

פנלופה קרוז,

חוויאר ברדם,

כריס מסינה,

פטרישיה קלרקסון

לבלוג של רב ערוצית