תיאטרון הסיפריה שליד בית צבי מציג את "הבט אחורה בזעם" מאת האנגלי ג'ון אוסבורן כאשר רוב המשתתפים הם בוגרי בית צבי משנים עברו. המחזה נכתב ב1956 והוא התקבל בהפתעה מאחר וזו היתה הפעם הראשונה שהופיע אדם צעיר מהמעמד הבינוני שלא עבר את מלחמת העולם השניה וזעם על כולם ועל הכל. הגיבור הראשי ג'ימי פורטר אומר בעצמו"אני למדתי כבר בגיל 10 איך זה להיות זועם".  

אשתו אליס בהריון . הוא אינו יודע דבר על כך ומתיחס אליה בזעם האופיני שלו. חברתה הלן מגיעה לביקור. אליס שבעת מרורים וכעס חוזרת להוריה. ג'ימי שלא סבל את הלן מתאהב בה אך כאשר אליס חוזרת אליו לאחר שהפילה הלן עוזבת ואליס חוזרת אל בעלה בתקוה שחייה ישתנו בעתיד.  

המחזה הועלה פעמים מספר בארץ והן בבית צבי ב1985. מה שעושה את המחזה ראוי להעלאה מחודשת כעת הנו משחקו של ג'ימי פורטר-גיל דסיאנו ביטון. גיל בוגר בית צבי 2002 משחק את התפקיד הראשי. כל ההצגה עומדת עליו. השתלטותו על הבמה מוחלטת. הוא החלטי, הוא שתלטן ורגזן, ממורמר. יש לו הערה על כל דבר קטן כגדול. הוא זועם . מעיר הן לחברו הטוב קליף-נדב ניר החי איתם והן לאישתו-סיוון הכוכבי . יש לו התפרצויות זעם מבוצעות טוב מאוד. יחד עם זאת הוא גם עדין ורגיש  כלפי אישתו ברגעים מסוימים. הוא מנסה להסביר את התנהגותו הזועמת בחוסר האונים שלו כאשר בגיל צעיר ראה את אביו תקופה ממושכת גוסס וטיפל בו. הוא יודע שהמקום בו הוא חי תמיד היה שדה קרב אך כעת הכל הסתבך והגיע לדרגה בלתי נסבלת. ג'ימי הנו אדם מתוסכל. הנטיה להרס עצמי מושרשת בו ואינו יכול להפטר ממנה.  

הלן -תמרה גלעוז -עלי באה לעזור לחברתה אך משפיעה אליה לעזוב את בעלה ומנצלת עובדה זו כדי למצוא חן בעיני ג'ימי. "אין להאמין לחברים. הם מסוגלים לעזוב אותך ולבגוד בך בכל רגע". בסוף היא מתפקחת טוענת שאינה מסוגלת לחיות עם אדם שאוהב לפגוע באחרים ומבינה שג'ימי אינו אדם שאפשר לחיות איתו.  

אליס היתה רעיה למופת. מתחשבת ואוהבת אך לאור אופיו של בעלה צדקה בעזבה אותו. אמנם היא חזרה בתקווה להתחלה חדשה אך לא נראה שיהיה לה סיכוי של ממש. קליף-נדב ניר תפקידו משני והוא מבצע אותו על הצד הטוב ביותר. נכנע, מבטל את עצמו בפני ג'ימי אך גם החלטי, גאה ועומד על שלו כאשר חברו עובר את הגבול.  

הבימוי ועיצוב הבמה של הפקה זו נעשו על ידי סלבה מלצב. התפאורה הנהדרת הנה גג שקוף משופע עליו מטפטף גשם ללא הפסק ומתחתיו חדר מלא חפצים דחוס וצפוף בו מתגוררים ג'ימי, אשתו וחברו. החדר בבועה לאוירה וחוסר מרחב מחיה חופשי לנפשות הפועלות במחזה. תפאורה מרשימה. הבימוי טוב מאוד, לא היה בו רגע מיותר או מתמשך יתר על המידה. הדמויות אופינו היטב וההצגה זורמת מצויין.  

לראות או לא לראות: מחזה טוב . מיושן במקצת, אך מומלץ לראותו הפעם בזכות המשחק, הבימוי ומרכיביו האחרים הטובים, הגורמים להנאה שלמה לקהל.