"הנפש הטובה מסצ'ואן" הוא אחד ממחזותיו המפורסמים ביותר של המחזאי הגרמני, ברטולד ברכט, אשר כתב גם את "מעגל הגיר הקווקזי", את "אופרה בגרוש" ואת "אימא קוראז'". בדומה לחלק ממחזותיו האחרים גם במחזה זה מתמקד ברכט במסר חברתי ופוליטי, וגם אחרי 60 שנה לאחר שנכתב המחזה, עודנו רלוונטי לימינו.

עלילת המחזה סובבת סביב עיר ענייה ונידחת בחבל סצ'ואן, אשר תושביה אוכלים זה את זה במאבקי הקיום והפרנסה. שלושה שליחים מטעם האל מגיעים אליה, ומטרתם מציאת אדם טוב ושמח בחלקו, ואם לא יימצאו מספיק אנשים ראויים, יחרב העולם. דווקא שן-טה, זונה טובת לב, היא היחידה אשר מציעה לארח את השליחים בביתה הקטן, ובאמצעות הכסף שהם נותנים לה היא רוכשת חנות טבק קטנה. יחד עם זאת, לפני שהיא מספיקה להנות מהטוב שנפל בחלקה, נטפלים אליה עשרות חמדנים אשר מנסים לנצל אותה ולחסות בצל המתעשרת החדשה. כדי להיפטר מהם מתחפשת שן-טה לגבר, לכאורה בן דודה, שוי-טה, והוא מצליח לסלק אותם באמצעות התנהגותו הקשוחה. כשהיא לכודה בתחפושת, היא נקרעת בין הצורך לשרוד לבין הרצון להישאר בן אדם. נשאלות השאלות : הם תצליח שן-טה במאבקה הקיומי ולשמור על נפשה? האם תהיה ראויה לתואר "הנפש הטובה מסצ'ואן"? האם יינצל העולם מחורבן?

ברכט מציג במחזה מצב שונה מהמוכר לנו : בד"כ האדם הוא זה שמוצג כמי שהינו יצר הרע, אך כאן שן-טה מייצגת את הטוב, בעוד שהחברה מנצלת אותה בכל הזדמנות. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שעבודותיו של ברכט לא התקבלו באהדה בתחילת דרכו, כמי שמתח ביקורת על התנהלות החברה, ובעיקר על הקפיטליזם.

המחזה, כפי שהוא מועלה בימים אלו על במת התיאטרון הקאמרי בתרגומו של פרופ' שמעון זנדבנק, אינו הצגה ואינו מחזמר, אלא זוהי הצגה מוסיקלית. הצגה שבה המוסיקה היא מרכיב משמעותי בבימוי, בעבודת השחקנים על הבמה ובהעברת המסר. בשל הצורה המיוחדת של ההצגה, ייתכן שיהיו צופים אשר יופתעו מאוד, ואולי יתקשו לקבל זאת, ועל כן חשובה הפתיחות.

את ההצגה ביים ועיבד אודי בן משה, אשר אחראי בין השאר לאחת מההצלחות הגדולות ביותר בתיאטרון הקאמרי בשנה האחרונה - "הרטיטי את לבי" - הצגת השנה 2008. לדעתי, הוא אחד מהבמאים היצירתיים והמוכשרים ביותר בתיאטרון כיום, והוא מצליח להפוך כל הצגה שהוא מביים לחוויה תיאטרונית מרתקת, מעניינת ומרגשת. את "הנפש הטובה מסצ'ואן" הוא עיצב כבמה פתוחה וגלויה, כך שהתפאורה מינמלית מאוד, פנסי התאורה גלויים והנגנים נמצאים במקום בולט על הבמה. כמו כן, השחקנים עצמם מנגנים ומלווים את עצמם במהלך ההצגה, וכל אלו מהווים חלק ממה שבד"כ אנו מחשיבים כתפאורה. ניכר כי השחקנים קיבלו הדרכה מצוינת מהבמאי, ולמעשה אין סממנים "סיניים", אשר קושרים את העלילה למקום ההתרחשות, ומכאן הרלוונטיות לכל מקום ולכל זמן. יתר על כן, הוא הצליח ליצור הצגה מלאת קצב, מרגשת מחד, ורצופה רגעים קומיים אך כואבים מאידך.

המוסיקה המקורית המצוינת והניהול המוסיקלי של קרן פלס הם חלק בלתי נפרד מההצגה, והמוסיקה מוסיפה ומשלימה את המחזה עצמו. תרגום הפזמונים נעשה ע"י קרן פלס וע"י אודי בן משה ע"פ תרגומיו של שמעון זנדבנק, והם עשו זאת היטב. כאמור, ישנו הרכב של שלושה נגנים על הבמה : ניב קאופמן (פסנתר), אבנר קלמר (כינור) ותום כהן (מנדולינה), ובנוסף השחקנים מלווים את עצמם לאורך ההצגה, דבר אשר יוצר אירוע תיאטרוני מיוחד.

התפאורה שעוצבה ע"י לילי בן-נחשון, התלבושות שעוצבו ע"י עפרה קונפינו והתאורה שעוצבה ע"י חני ורדי היו מתאימות מאוד לאופי ההצגה. התפאורה היא למעשה במה פתוחה בגווני שחור, אשר חושפת גם את פנסי התאורה, כאילו בתוך חדר חזרות, ובמידה מסוימת אין הפרדה בין הבמה לבין הקהל. במה קטנה משמשת כחנות טבק, שני פסנתרים הופכים במהירות למפעל לייצור טבק, פנסים על עמוד יוצרים עץ - רעיונות מקוריים, אשר מוכיחים שאין צורך בתפאורה ממשית, והדמיון האנושי מסוגל להשלים אותה בהתאם לצורך. התלבושות פשוטות, אך בשל ריבוי הדמויות שחלק מהשחקנים מגלמים, הצליחו לתת לכל אחת מהן ייחודיות משלה, מה גם שבמקום מסוים התלבושת משנה את הדמות (כמו שן-טה אשר הופכת ע"י לבישת חליפה לשוי-טה).

כלל השחקנים בהצגה מצוינים, ומגלמים היטב את הדמויות, ואף חלקם מגלם מגוון רחב של דמויות, אשר מתחלפות בקצב על הבמה, וכל אחת מהן שונה אחת מהשנייה.

אולה שור-סלקטר בתפקיד שן-טה / שוי-טה הייתה מצוינת, והצליחה להפגין את רכותה ואת טוב לבה של שן-טה לצד קור רוחו וקשיחותו של שוי-טה. היא הביאה לידי ביטוי היטב את השינוי שחל אצל שן-טה - מאחת ששיכנה בחנותה החדשה את כל עניי העיירה והושיטה יד לכל מסכן, לאחת שהבינה שכדי לשרוד עליה לדאוג לעצמה ולהעמיד את עצמה במקום הראשון. בנוסף, המחישה את הקונפליקט הפנימי עמו התמודדה - הרצון להיות טובה מול הרצון לשרוד, ודווקא היותה זונה מדגיש את ערכיה הטובים (האחרים) ביחס לתושבי העיירה.

דרור קרן בתפקיד ואנג מוכר המים היה מצוין והתפקיד מתאים לו מאוד. הוא הדגיש בדמותו את אופיה של שן-טה כמי שהינה מלאת כוונות טובות, והוא מהווה את הקשר בין ההצגה לבין הקהל. כמו כן, הוא מסכם את ההצגה בסיומה ומדגיש את המסר ואת הנמשל עבור הקהל.

אסף פריינטא בתפקיד יאנג סון הטייס / לקוח היה מצוין, והצליח לסנוור ולעוור את שן-טה באהבתו, וגם כאשר נכוותה ממנו, הוא הצליח לחדש את הקשר עמה ולפגוע בה שוב. במקום מסוים הוא אולי היה זה שזקוק ביותר לעזרתה ולחסותה של שן-טה, ודווקא הוא היה צריך להשתנות.

אלון דהן (אל א' / מר שופו הספר / מובטל / כהן דת / מנהל עבודה / אחיין), רובי מוסקוביץ' (אל ב' / מוכר הצעיפים הזקן / זמר חתונות), יניב ביטון (אל ג' / הגיס / הנגר / הסב / השוטר / המלצר), דקלה הדר (אם המשפחה / זונה א' / מרת יאנג), הילה סורג'ון-פישר (בעלת הבית / אישה הרה / זונה ב' / מוכרת הצעיפים הזקנה) ואודליה מורה-מטלון (גב' שין / סבתא עיוורת) - כולם היו מצוינים, החליפו בין הדמויות באופן קצבי, וכמובן סייעו להבנת אופיה המכוער של החברה המהווה את סביבתה של שן-טה.

סיכום : הצגה ייחודית עם מסרים חשובים, בימוי מבריק ומשחק מצוין. לא כל צופה יאהב, אך אני נהניתי מאוד, ועל כן גם מומלץ מאוד.