מס' צפיות - 1358
דירוג ממוצע -
הסיפור המופלא של בנג’מין באטן
מאת: ארז רונן 27/01/09 (01:48)

יותר משהפתיע אותי לראות את "וואלס עם באשיר" מועמד לסרט הזר הטוב ביותר בטקס האוסקר המתקרב, יותר הפתיע אותי לראות את הנוכחות הבאמת מרשימה של "הסיפור המופלא של בנג'מין באטון", סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר (שעשה סרטים מוצלחים בעבר, כמו פייט קלאב הבעייתי אך המרהיב) - ובזמן שמדינת ישראל כולה התרגשה על מועמדות סרט נוסף משלנו לאחד הפרסים היותר נחשבים בעולם, אני לא הבנתי מה האקדמיה מצאה בבנג'מין והסיפור המופלא שלו.

 

כשאבא שלי שאל אותי, כשחזרתי הביתה אחרי הסרט, מה אני אומר עליו, אמרתי לו שבנג'מין הוא סרט נהדר לקחת בספריית וידאו ליום כיפור. כי הוא ארוך. מאוד ארוך. וכולם יודעים שביום כיפור זה מה שאנשים רוצים - דברים ארוכים להסיח את דעתם מהרעב (או השעמום). כשאמיר שאל את אותה שאלה מאוחר יותר, הרחבתי יותר. אמרתי לו שזה סרט שבנוי מלא מעט רגעים קולנועיים יפים, שמחוברים בהרבה יותר מדי רגעים קולנועיים לעוסים, ממוחזרים, ומשעממים. ביחד כל הרגעים האלה יוצרים חוויה די מייגעת של שלוש שעות, שאומנם היא לא הדבר הגרוע ביותר שאפשר לבזבז עליו 35 שקלים בקולנוע של הזמן האחרון (זאק ומירי עושים פורנו נופל להגדרה הזאת) - אבל בהחלט לא יצירה קולנועית ראוייה לכל הכבוד מהאקדמיה.

 

הסיפור של הסרט דווקא נשמע מגניב, והוא מבוסס, באופן מאוד מאוד רופף, על סיפור מד"ב ישן. בנג'מין באטון נולד כלום בגוף זקן, של אדם חולה בן 80. אמא שלו לא שורדת את הלידה, ואביו השבור נוטש אותו למרגלות בית אבות. מנהלת בית האבות, אישה שחורה וטובת לב, מחליטה לגדל את התינוק הזקנקן, למרות שהרופאים לא נותנים לו יותר מכמה ימים, לכל היותר, לחיות. רק מה - הרופאים טועים. בנג'מין שלנו דווקא ממשיך לגדול יפה, רק שבמקום להזדקן עם הזמן כמו כולנו - הוא מתבגר אחורנית. המסע מתחיל כעולל בגוף של בן 80, ומסתיים בבן 80 הלוקה בשיטיון, בגוף של עולל.

 

את הדמות הלא פשוטה הזאת מגלם בראד פיט, שנעזר בהרבה מאוד מחשב. למעשה, בקטגורית האפקטים המיוחדים אין ספק שלסרט הזה מגיע אוסקר: באמצעות יופי של טכנולוגיות הצליח הבמאי פינצ'ר ואנשי האפקטים שלו להדביק את הפרצוף של פיט על שחקנים אחרים, צעירים או מבוגרים, ולהעמיס עליו קמטים / החלקה כדי שבראד פיט יוכל להמשיך לשחק - גם כשהדמות אותה הוא משחק היא הרבה מעל, או מתחת, הגיל שלו.

 

התוצאה מרהיבה. בנג'מין באטון נראה אמיתי לאורך כל הסרט, ולא מרגישים כמעט אף פעם שיש כאן הדבקה ממוחשבת. שזה יופי. רק חבל שבראד פיט לא כל כך הצליח לשחק עם כל הטכנולוגיה הזאת, והדמות שלו פשוט לא מצליחה להעביר רגשות. לפיכך - מאוד קשה להזדהות איתה. הרגע היחיד מעורר ההזדהות, היא כאשר באטון הוא תינוק קטן שמסתכל בערגה על דמות אחרת ברעב / אהבה, בדקות האחרונות של הסרט. בכל שאר הסרט הדמות שלו פשוט לא הצליחה לגרום לי להרגיש כלפיה משהו. אולי קצת תיסכול מיני, מעין אחוות גברים, כאשר האהובה הג'ינג'ית שלו התמזמזה מולו עם מישהו אחר.

 

כך או כך - על הבסיס הרעיוני המקסים של הסרט, והטכנולוגיה שאיפשרה אותו, דחפו יותר מדי עלילות משנה. סיפור התבגרותו של באטון כולל ספינת-גרר ישנה, קברניט אובדני ושיכור, ביקורים בבתי זונות, ביקור ברוסיה ומלחמת עולם אחת - זאת לפני שהתחלנו לגעת בסיפור הראשי של הסרט, שהוא סיפור אהבה מעניין בין באטון לאותה ג'ינג'ית ששמה כבר פרח מזכרוני - סיפור שמתחיל עם ילדותו של באטון כזקן בבית האבות, ומפגשו הראשון עם הג'ינג'ית כאשר היא הגיעה לבקר את סבתה - ומסתיים כעבור שנים רבות, ואי אילו תהפוכות, שבירות לב ובלגאנים נוספים.

 

אם הסרט היה מתמקד בסיפור האהבה הזה, ומנסה לחקור אותו קצת יותר, אולי היה יכול לצאת משהו יותר מעניין. אבל פינצ'ר, כמו שהוא אוהב לעשות, נודד כל הזמן למחוזות אחרים, מוזרים. פינצ'ר הוא מהבמאים שאוהבים להזכיר לקהל שהם נמצאים שם, מאחורי הקלעים, ולדחוף כל כמה דקות סצנות מגניבות-אש שיוכיחו לכולם איזה במאי רענן וצעיר ומוכשר הוא. והוא אכן כזה - רענן ומוכשר, אבל אם בפייט קלאב התזזיתי הסגנון הזה עבד - בבנג'מין הוא ממש לא עובד, ורק הופך סיפור שעל פניו היה יכול להיות מקסים לעיסה מאוד ארוכה ודביקה ונמתחת של משהו שאפילו אי אפשר לזהות כסיפור אחרי שכל האבק מצטבר, ורול הקרדיטים סוף סוף מתחיל לרוץ.

 

אבל האקדמיה כמו האקדמיה, בוחרת לא מעט סרטים שאני מתקשה להבין מה היא מוצאת בהם. בנג'מין הוא מועמד כמעט וודאי ללא מעט פסלונים. שוין. שיקבל אותם, שיזכה בתהילה - זה לא גורם לו להיות פחות משעמם. ואם כבר, זה רק מעודד לגבי אפשרות הזכיה של ‘וואלס עם באשיר' - גם סרט שההתלהבות ממנו פסחה מעליי. באשיר הוא סרט יפהפה וויזואלית ומרשים רעיונות - אבל כזה שנכשל כשלון מר בכל הקשור למשחק (או דיבוב, ליתר דיוק, מכיוון שמדובר בסרט אנימציה) ודיאלוגים. הרמה של אלה, לדעתי, הייתה כל כך נמוכה, שבכל פעם שהגיע קטע כתוב (סרט חצי דוקומנטרי, אז היו בו גם הרבה עדויות מוקלטות שהיו מאוד אמינות ומרגשות) זה העיף אותי במהירות מהחוויה הקולנועית, והזכיר לי שאני כולה ארז שיושב ב'לב' בתלאביב ליד אמיר וגל - אנשים פשוט לא מדברים ומתנהגים ככה במציאות.

 

לבלוג של ארז רונן

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר