"אקווס" הוא מחזה פרי עטו של המחזאי הבריטי פיטר שאפר, אשר מוצג בימים אלו בתיאטרון בית ליסין, וכמו כן מוצג מחזה נוסף שלו, "אמדאוס", בתיאטרון הקאמרי. מחזה זה מהווה דרמה פסיכולוגית, מרתקת ומלאת תהפוכות, אשר מבוססת על מקרה אמיתי שפרטיו האמיתיים לא נחקרו ע"י המחזאי, אלא הוא עשה שימוש באירוע לכתיבת המחזה.

העלילה עוסקת בטיפול פסיכותרפיוטי באלן סטרנג, נער בן 17, בן לאם עדינה ודתייה ולאב דעתן. הנער אושפז בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שניקר את עיניהם של ששה סוסים באורווה בה עבד בפועל. בתחילה נראה כי הדבר נעשה מתוך טירוף, אולם עולמו הפנימי של אלן נחשף בהדרגה, ומתברר שבמרכזו עמד פולחן דתי וייחודי בו החליף הסוס (בשמו הלטיני - אקווס) את המשיח, ישו. עם התקדמות הטיפול נחשפים השדים הפנימיים שהניעו את מעשיו של אלן, והפסיכיאטר אשר מטפל בו מוצא את עצמו מתמודד עם סודות מעברו.

העלילה מסופרת דרך עיניו של הפסיכיאטר, מרטין דייסרט, ובדרך זאת ישנם מעברים מההווה אל העבר ולהיפך. כאמור, המחזה מבוסס על אירוע אמיתי, אך כל עלילת המחזה אינה משקפת את המציאות. למעשה, דמותו של הנער לעומת דמותו של הפסיכיאטר מתאימות לתפיסה ההיסטורית לפיה שגעון מקושר לחופש, ליצירתיות ולאנדיבידואליות, ומאידך נורמליות מתקשרת לבורגנות, לכניעה ולמוות פנימי. הדבר בא לידי ביטוי גם במחזה אחר של שאפר, "אמדאוס".

המחזה תורגם ע"י דורון תבורי, אשר משחק בהצגה בתפקיד הפסיכיאטר, והוא עשה זאת בצורה מצוינת. התרגום קולח, חורט בקרב הקהל מספר אנקדוטות ותורם לשימור העניין.

הבמאי, רוני פינקוביץ', עשה עבודת בימוי נפלאה, ואמנם חלק מהבימוי מוכתב ע"י המחזאי באמצעות המחזה, אך בהחלט נעשתה עבודה מצוינת בהדרכת השחקנים. עיצוב הבמה כזירה אחת מרכזית, אשר משמשת כתפאורה מודולרית ומינימלית היה מוצלח מאוד, והצליח ליצור תחושה לפיה מעשיו של אלן נבעו מתוך טקס דתי כלשהו, ובאופן זה מרכז הבמה בצורת העיגול, סביבו יושבים שאר השחקנים במשך רוב ההצגה, יצר את אווירת הפולחן הדתי. כמו כן, במידה מסוימת נראה כי המתבוננים מבחוץ שופטים את מעשיו של אלן ואולי אף מרשיעים אותו.

התפאורה היפה שעיצב ערן עצמון יוצרת רקע לעלילה, ואין צורך של ממש ביותר ממנה. ברקע נתלו מספר צללי סוסים, ומרחב הבמה אינו מופרד לחלקים, אלא משמש כחלל אחד, שהתנועה במסגרתו יוצרת את השינויים במקום האירוע (בית, קליניקה, אורווה, בית קולנוע). כמו כן, הספסלים והמעקות אפשרו מודולריות, ולא נעשה שימוש באביזרים נוספים ממשיים ומוחשיים.

התאורה שעיצבה קרן גרנק תרמה רבות ליצירת הפרדה בין חלקי הבמה, אשר מהווים חלל אחד, והתלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי אמנם לא היו ייחודיות או יפות במיוחד, אך התאימו לכל אחת מהדמויות.

חלק משמעותי ובלתי נפרד מההצגה הוא הרכב פרקדו - תומר יריב ועדי מורג, שהינו הרכב כלי הקשה המאופיין במגוון רחב של צלילים מכל העולם ובנגינה של סגנונות שונים. המוסיקה המצוינת להצגה נכתבה ע"י ההרכב, והביצוע בפועל נעשה גם על ידם, והיא יוצרת מתח, עניין, קצב ובעיקר מתאימה באופן מושלם לכל תמונה ותמונה.

דן שפירא בתפקיד אלן סטרנג גילם את התפקיד מצוין, ולמרות שהמראה החיצוני שלו אינו תואם מראה של נער בן 17, הוא הצליח בהתנהגותו לבנות דמות אמינה ומשכנעת. הפולחן של אלן את הסוס ואת האל היה אישי וחשאי, ובמקום מסוים גם סוטה ומביש, ועל כן לא הצליח לחלוק את עולמו הפנימי עם אחרים. גם כאשר אישה פיתתה אותו באורווה (אשר מקבילה למקדש), הוא לא הצליח להשחרר ממבטו של האל אשר דבר אינו נעלם מעיניו. נראה כי אלן התבגר עם תחושה של בדידות רגשית, ללא דמות אב, והקשר עם אימו היה על רקע עבודת האל.

דורון תבורי בתפקיד מרטין דייסרט אף הוא עשה עבודה מצוינת, גם בתרגום המחזה וגם במשחק. בפתיחת המחזה הוא מתוסכל ונמצא במשבר פנימי מתמשך בשל חייו הריקים מתוכן - הוא ואישתו חשוכי ילדים וחיי הנישואין שלהם אינם כוללים אינטימיות, וחלומותיו מתמקדים בעיקר ביצירתיות, בחופש ובתרבות יוון. נראה כי את עבודתו כמטפל הוא אינו עושה לשם הצלת חיים, אלא עושה זאת על מנת להפוך את מטופליו לדומים אליו, והדבר בא לידי ביטוי בחלומותיו החוזרים על עצמם, בהם הוא מקריב ילדים אותם הוא מבתר. הוא מוצא באלן ובפולחן שיצר סביב הסוס וסביב האל חוויה מלאת תשוקה אשר חסרה לו בחייו.

שמעון ממרן בתפקיד אביו של אלן, פרנק סטרנג, וסנדרה שונוולד בתפקיד אימו של אלן, דורה סטרנג, היו טובים מאוד, וגילמו היטב את האב הדעתן ואת האם השברירית והדתייה. דמויותיהם בהחלט שופכות אור על התבגרותו של אלן ועל מצבו הרגשי.

רונה ליפז-מיכאל בתפקיד הסתר סלומון הייתה טובה מאוד, וסייעה להבנת בדידותו ומצבו הרגשי של מרטין, ונראה כי הוא מוצא בה נחמה כלשהי, ואולי אף חושק בה.

אבשלום לוי בתפקיד הסוס נחושת ובתפקיד הרוכב היה מצוין, ובשפת הגוף שלו יצר דמות אקוויוולנטית לסוס של ממש, ועשה זאת היטב.

עבור יובל שרף, בתפקיד ג'יל מייסון, זהו תפקידה הראשון בתיאטרון הרפרטוארי לאחר שכבר כיכבה בקולנוע ("איים אבודים") ובטלוויזיה. לטעמי, היא חסרת נוכחות בימתית מעניינת, ופרט להיותה יפהפייה אינה מצליחה ליצור דמות אמינה, גם לא בתפקיד הצעירה אשר מפתה את אלן.

כמו כן, משתתפים בהצגה יניב לוי בתפקיד הארי דלטון, בעל האורווה, וליז רביאן בתפקיד האחות, ושניהם היו טובים מאוד.

יצוין, כי ההצגה כוללת עירום מלא, אמנם לא פרונטלי, אך ישנם צופים אשר עלולים להיפגע מכך, והדבר אינו מצוין בפרסומי התיאטרון, וניתן היה לדעת זאת על סמך היכרות מקדימה עם המחזה.

סיכום : הצגה דרמטית קשה ומרתקת בבימוי מוצלח, בביצוע מצוין של דן שפירא ושל דורון תבורי ועם מוסיקה נפלאה של הרכב פרקדו. היות שהיא מכילה חומר רב למחשבה ועוסקת בנושא שאינו קל לעיכול, לא כל אחד יאהב אותה, אך מומלץ מאוד.

התמונה מתוך אתר תיאטרון בית ליסין.