המחזה "הבט אחורה בזעם" מאת ג'ון אוסבורן נחשב למחזה אשר חולל מהפכה בתאטרון הבריטי בשנות החמישים, ופתח שער לדור מחזאים חדש באסכולת "כיור המטבח" - הריאליזם אשר אפיין את המחזות ואת הסרטים הבריטיים באותה התקופה, והם עסקו במציאות הבועטת בחייהם היום יומיים של בני מעמד הפועלים.

ההצגה הועלתה לראשונה בארץ בתיאטרון הבימה בשנות החמישים בכיכובם של מישה אשרוב ושל אלישבע מיכאלי ז"ל יחד עם שלמה בר-שביט ומרים זוהר. כמו כן, ההצגה עלתה בתיאטרון הספרייה בשנות השמונים בכיכובו של שמואל וילוז'ני, ובימים אלו ההצגה עולה שוב בתיאטרון הספרייה כהצגת בוגרים ובהשתתפות אחת מתלמידות השנה השלישית.

במרכז העלילה עומד ג'ימי פורטר, צעיר כבן 25 הנמנה על מעמד הפועלים. הוא נשוי לאליס, בת למשפחה בורגנית ומיוחסת אשר נישאה לו למורת רוחם של הוריה, ועמם מתגורר חברו קליף. ג'ימי יוצא כנגד המוסדות אשר מאפיינים את הבורגנות : בית המלוכה, מערכת החינוך, הכנסייה, השלטון ועוד. אמנם אליס היא הישג מכובד עבור ג'ימי, אולם היא גם מייצגת עבורו את הבורגנות, ועל כן היא מושא לתקיפותיו הזועמות. חברתה של אליס, הלן, משכנעת אותה לעזוב את ג'ימי, ועד מהרה תופסת את מקומה, ולאחר שאליס מפילה את תינוקה, הלן עוזבת את ג'ימי, ואליס חוזרת לזרועותיו במטרה לפתוח דף חדש.

הבימוי של סלבה מלצב היה לא מוצלח לטעמי, היות שתקיפותיו של ג'ימי את המוסדות המזוהים עם הבורגנות השתלטו על המחזה, והיה נדמה שהיחסים המתוחים בין ג'ימי, אליס וקליף ומאוחר יותר גם הלן תפסו מקום משני. התפרצויותיו הזועמות של ג'ימי נשמעו כנאום מוצלח מול קהל מריע, והיו חסרים לי רגש, שתיקות ארוכות וכדומה, שדי בהם כדי להדגיש את היחסים המתוחים ביניהם. כמו כן, הבמאי בחר להציב את השחקנים על הבמה טרם כניסת הקהל לאולם, כך שהם עסוקים בפעילויות שגרתיות (גיהוץ, קריאת עיתון, לגימת תה), אך אני מוצא שהדבר אינו יוצר הפרדה מתאימה בין ההצגה עצמה לבין הסביבה. יצוין, כי התפאורה היפה שאותה גם עיצב הבמאי יצרה תחושה מתאימה של חדר דחוס שבו מתגוררים בני הבית, אשר כמעט אינו מאפשר מרחב פרטי לכל אחד מהם.

בנוסף, יצוין, כי הנוסח העברי של עירן בניאל היה טוב מאוד, והתאורה שעיצב אורי מורג הייתה מתאימה לתמונות השונות והפרידה ביניהן בצורה טובה.

כאמור, בהצגה משחקים בוגרי בית צבי משנים קודמות, ויחד עמם משחקת תלמידת השנה השלישית. באופן כללי, השחקנים הבוגרים גילמו את תפקידיהם באופן מדויק ואף מדויק מדיי. הם אינם מאפשרים לעצמם להתפרק לרסיסים, לקולותיהם להשתנק וממש לחיות את הדמויות שכל אחת מהן מאופיינת בשני פנים קיצוניים למדיי. לעומת, תלמידת השנה השלישית, סיוון הכוכבי, הצליחה היטב במשימתה, וגילתה מקצועיות ובשלות מתאימה, אך אפשרה לעצמה להתפורר, ובכך להוסיף אמינות לדמות.

גיל דסיאנו-ביטון בתפקיד ג'ימי פורטר ביצע את התפקיד במדויק, כרטוריקן שעומד מול קהל המריע לו, רגזן, שתלטן ומלא זעם. יחד עם זאת, נאומיו בפני בני הבית כאילו נכתבו מראש, ונעשו עליהם חזרות רבות, דבר שבעיני הפחית מאמינותם.

מדי פעם גילה מעט רגישות כלפי אישתו, אך גם במקרים אלו מצא האשמות כדי להטיח בה, ולא את התנהגותו זו כמשכנעת. ללא ספק, הורגש כי ג'ימי אינו אדם שאפשר לחיות עמו חיים תקינים, בין אם מדובר באישתו ובין אם מדובר בחבר טוב שלו.

נדב ניר בתפקיד קליף לואיס, חברו הטוב של ג'ימי, גילם את התפקיד המשני טוב, והציב גבולות בפני ג'ימי כאשר עבר אותם, אך לרוב היה כנוע ומצא את עצמו פעמים רבות חסר חשיבות ויותר מכל - חסר אנדיבידואליות. גם הוא הבין בשלב כלשהו שהמגורים עם ג'ימי משפיעים עליו לרעה.

תמרה גלעוז-עלי בתפקיד הלן צ'ארלס למעשה גילמה את חברתה של אליס, אשר משכנעת אותה לעזוב את ג'ימי, ותופסת את מקומה כבת זוגו. הם מתעבים זה את זה בתחילת המחזה ומשתלחים זה בזה בכל הזדמנות, וגם כשהם הופכים לזוג זוהי לאו דווקא אהבה, אלא ניסיון למלא את החלל שנוצר. השינוי שעובר על הלן מאישה דעתנית, החלטית ועומדת על עקרונותיה לאישה כנועה הממלאת את המשבצת שפינתה אליס, היה מורגש ומעניין. יחד עם זאת, כאשר סטרה לג'ימי לא היה מדובר בסטירה מצלצלת כמתבקש, אלא כמעין ליטוף עדין על הלחי.

סיוון הכוכבי בתפקיד אליס פורטר הייתה מצוינת, והיחידה שגילמה דמות אמינה ומשכנעת. היא הביאה לידי ביטוי בצורה טובה מאוד את היותה רעיה כנועה, אשר נוהגת להנהן בראשה ולרצות את בעלה, גם כאשר דבריו פוגעים בה. היא עוברת תהליך במהלך ההצגה - מבובת שעווה קפואה לאישה שמעוניינת למצוא שלווה ושקט וקצה בחיים הסוערים ומלאי הויכוחים. גם אם היא עוזבת את ג'ימי בעידודה של הלן, היה ניכר כי הדבר היה קורה בכל מקרה, והלן שימשה כזרז. היא היחידה שנקרעה לגזרים, והביאה לידי ביטוי את הכאב שהיא מכילה בתוכה, ובכך הצלחתה.

סיכום : ביצוע מדויק וזורם יתר על המידה, אשר מפחית את האמינות ואת הרגש המתבקש. אפשר לוותר.

התמונה מתוך אתר בית צבי.