"בי מיי בייבי" הוא מחזה דרמטי מאת המחזאית הבריטית אמנדה וויטינגטון, אשר החלה את דרכה דווקא כעיתונאית. המחזה עוסק בהיריון מחוץ לנישואין, אשר מאז ומתמיד היווה מושא לבושה ולשיפוט בקרב החברה. המחזה הפך להיות פופולרי במיוחד בקרב בתי ספר למשחק אשר העלו אותו, ולראשונה בישראל הוא מועלה בתיאטרון הספרייה ברמת גן בהשתתפותן של שש מתלמידות השנה השלישית בבית צבי.

מארי אדמס בת ה- 19 מגיעה למעון לנערות המנוהל בחסות הכנסייה לאחר שהרתה והיא בחודש השביעי להריונה. היא מביאה עמה אוסף תקליטים מרשים הכולל רפרטואר טיפוסי האופייני לשנות הששים - מה"רונטס" ועד ה"סופרימס". לראשונה היא נמצאת רחוק מהוריה, מביתה ומהחבר שלה, ועליה להתמודד עם הבושה ועם הכישלון, ויותר מכל - עם הידיעה שיהיה עליה למסור את התינוק לאימוץ ולוותר עליו חרף העובדה שמתפתחים בה רגשות אימהיים באופן טבעי. למרות המשמעת הקפדנית אותה מנהיגה אם הבית הנוקשה, מארי וחברותיה החדשות והשונות זו מזו באופן מהותי, בונות לעצמן מציאות חלופית בהשראת כוכבות מצעדי הפזמונים של אותה התקופה. על פי השקפתן, האהבה תמיד מנצחת... וכמובן - הדבר אינו כך.

הנוסח העברי למחזה נכתב ע"י שיר פרייבך, והוא כתוב בצורה טובה מאוד, הדיאלוגים בין הדמויות מעניינים וחלקם מרגשים במיוחד, דבר שהינו ללא ספק תוצאה של בימוי מצוין אשר טומן בחובו הדרכה מקצועית ומוצלחת של השחקניות. הבימוי של אורלי רביניאן מדויק, ונראה כי השחקניות מגלמות את דמויותיהן בצורה מוצלחת הודות לעבודה קבוצתית טובה עם הבמאית. הדיאלוגים מאוזנים בין רגישות לבין התפרצויות, שומרים על עניין לכל אורכם, ומגלים באופן הדרגתי את הרקע להגעת הבנות למוסד. כמו כן, עיצוב הבמה הקטנה כחלל אחד אשר משתנה בהתאם לצורך - משרדה של מנהלת המעון וחדרן של הבנות - נעשה בצורה מוצלחת, שכן החלל הקטן יצר אינטמיות אשר אפשרה את האווירה המתאימה. בנוסף, המוסיקה של ה"רונטס" ושל ה"סופרימס" מהוות חלק נכבד ובלתי נפרד מההצגה לכל אורכה, וגם השירים מעבירים לא מעט ממסרה של ההצגה.

התפאורה שעיצבה מאיה פלג הייתה יפה מאוד, מודולרית ומשרתת את התמונות השונות בהצגה בצורה טובה מאוד. התפאורה אינה מרשימה, אך היא בהחלט כל אשר דרוש כדי ליצור את הסביבה המתאימה לעלילת ההצגה. התלבושות שעיצבה מירב נתנאל היו יפות מאוד, והתאימו הן לתקופה והן לכל אחת ואחת מהדמויות. הדרכת הטקסט שהתבצעה ע"י שושיק שני הייתה מוצלחת, וניכר כי מעבר להגייה הנכונה ולאינטונציה, השחקניות חשו הזדהות מסוימת עם הדמויות והבינו היטב עם מה עליהן להתמודד.

רותם רוטשילד בתפקיד מארי אדמס הייתה טובה מאוד, ובעיניים לחות מדמעות הביעה היטב את הקונפליקט הפנימי שהיא מתמודדת איתו - הרצון לגדל את התינוק עם אביו לעומת רצונותיה של אימה והדאגה לעתידה. למרות שהייתה האחרונה שנכנסה למעון, היא הצליחה באמצעות המוסיקה ובאמצעות אישיותה להתחבב על שאר הבנות. כמו כן, בשפת הגוף שלה היא יצרה דמות משכנעת ואמינה.

תמר גוטמן בתפקיד גברת אדמס הייתה מצוינת, ויש לה נוכחות בימתית מרשימה. היא עיצבה היטב את דמותה של גברת אדמס, כאישה שברירית אשר התמודדה אף היא בעבר עם חוסר היכולת להביא ילדים לעולם. הרצון שלה לשמור על כבוד המשפחה ולהתחמק מהבושה לצד הקושי הטבעי באו לידי ביטוי בצורה מצוינת, והיא עשתה זאת היטב גם בשפת גופה עד לניואנסים הקטנים, ובכך דמותה הייתה אמינה משכנעת במיוחד.

נגה מילשטיין בתפקיד קוויני הייתה טובה מאוד, וגילמה למעשה את השותפה המרשעת לחדר, אשר אינה מהססת לומר את אשר על לבה באופן גלוי, גם אם היא פוגעת או נוהגת בחוסר רגישות. כמובן, מאוחר יותר מתברר שגם קוויני נושאת בקרבה סיפור אישי קשה.

נעמה נבט בתפקיד דולורס הייתה מצוינת וייצגה בדמותה את התמימות ואת הרוך, ובדרך המשחק שלה הצליחה לסחוף את הקהל ולעורר הזדהות. מהסיפור האישי שלה ניתן לראות כי אינה מבחינה בין טוב לבין רע, והיא משוכנעת בכך שהתינוק שהיא נושאת הוא פרי אהבה.

דוריס נמני בתפקיד נורמה הייתה מצוינת, וגילמה היטב את השותפה המסוגרת בתוך עצמה, אשר מעסיקה את עצמה לאורך היום בקריאה בספרי רפואה שונים, דבר שכמובן רק מקשה עליה לוותר על התינוק. בנוסף, היא מסתירה מידע לגבי זהותו של אביו של התינוק, אשר הינו גבר נשוי, ועודנה חולמת שיעזוב את אישתו ויישא אותה לאישה.

ענת ששון בתפקיד אם הבית הקשוחה הייתה טובה מאוד, והפגינה קשיחות זו בצורה טובה מאוד, דבר שבא לידי ביטוי גם באינטונציה שלה וגם בשפת גופה. היא מנסה לדבר על לב הנערות בענייניות ולפעמים תוך חוסר רגישות, אולם כל זאת מתוך רצון לעזור להן לעבור את החוויה הקשה בצורה שתכאיב להן פחות.

סיכום : הצגה טובה מאוד בבימוי מצוין ועבודה מוצלחת של השחקניות. מומלץ מאוד!