"מי מפחד מוירג'יניה וולף?" הוא מחזהו עטור השבחים של המחזאי האמריקאי אדוארד אלבי, ונחשב לפסגת היצירה שלו. המחזה במשך הזמן קנה לעצמו מעמד של יצירת מופת - קלאסיקה מודרנית, ומאז שהוצג לראשונה לפני כ- 50 שנה בתיאטרון בלי רוז בברודווי וזכה להצלחה אמנותית ומסחרית כאחד, הוא ממשיך לרתק דורות של צופים ברחבי העולם ומספק חוויה מטלטלת ובועטת המעמידה מראה שחורה מול הקהל. אלבי נחשב בעיני רבים כמוביל זרם תיאטרון האבסורד האמריקאי מזה שנים. ההצגה בברודווי זכתה בחמישה פרסי טוני, בפרס איגוד המבקרים הניו יורקי והייתה מועמדת לפרס פוליצר לדרמה.

המחזה עובד לסרט בכיכובם של אליזבט טיילור ושל ריצ'ארד ברטון, והמחזה הועלה בישראל מספר פעמים : בשנת 1965 ובשנת 1976 בתיאטרון הבימה בכיכובם של מרים זוהר ושל מישה אשרוב, בשנת 1988 בתיאטרון בית ליסין בכיכובם של מרים זוהר ואלכס פלג ובשנת 1997 בתיאטרון בית ליסין בכיכובם של יונה אליאן-קשת ושל ששון גבאי. החל מדצמבר 2008 הוא מוצג בתיאטרון הקאמרי בכיכובם של ענת וקסמן ושל גיל פרנק.

העלילה נסובה סביב ג'ורג', פרופסור להיסטוריה, ואישתו, מרתה, בתו של נשיא האוניברסיטה. לילה אחד הם מארחים זוג צעיר - ניק, ביולוג שאפתן שהצטרף לסגל המרצים והאני, אישתו השברירית. הרביעייה עוברת מסע ארוך אל תוך הלילה, הכולל שעשועים מסוכנים ואכזריים. חילופי הדברים האלימים והחריפים ביניהם חושפים את מערכות היחסים בין בני הזוג, והאורחים הופעים להיות כלי נשק במסגרת המאבק הפראי של המארחים, אותו הם מנהלים מדי יום בחייהם. דו השיח ורבי השיח במחזה הם מבריקים ושנונים ומגלים את הפנים האמיתיות אותן המוסכמות החברתיות מצליחות להסתיר. כתוצאה מהם הדמויות כנות, כואבות, מרגשות, מעוררות מחשבה, דוקרות וגם מצחיקות...

אלבי אמר פעם על המחזה ש"זהו מחזה על אנשים בעלי אינטיליגנציה גבוהה מהממוצעת, המגיעים לנקודה שבה אינם יכולים להמשיך להתקיים עם המשחקים שלהם ועם האשליות השקריות, ואז במחי יד הם הורסים את כל המבנה המופרך שהקימו. בסופו של דבר משהו חדש עשוי להיבנות במקום מה שנהרס ואולי לא... כולם משחקים משחקים. אני חושב שהמשחקים שהמשפחה שלי שיחקה היו הרבה יותר בנאליים והרבה יותר מסורתיים. למרות שהרקע האקדמי משמעותי מאוד למחזה בכל זאת הנושא הוא חיי הנישואין עצמם, חיי נישואין גיהנומיים של זוג בגיל העמידה. הקרבות הנטושים (אבל גם האהבה) בין מרתה לג'ורג', התקוות והאשליות שלמרות הכל החזיקו אותם ביחד כזוג. זהו מחזה על אשליות אבודות, מחיר הכישלון, והשיטות בהן נוקטים אנשים כדי לשרוד ביחד ולחוד".

למעשה, הביטוי "מי מפחד מוירג'יניה וולף?" הוא פארודיה על השיר הפופולרי מתוך אחד מסרטי האנימציה של דיסני - "שלושת החזרזירים" - והביטוי המקורי הוא "מי מפחד מהזאב (wolf) הרע?". למעשה, הביטוי הוא מעין התחכמות אקדמית אשר מתאימה לעלילת המחזה. אגב אורחא, וירג'יניה וולף הייתה סופרת בריטית רבת השפעה, מחשובי הסופרים במאה הכשרים, אשר סבלה מדיכאון והתאבדה בטביעה.

הנוסח העברי והבימוי הופקדו בידיו של מיכה לבינסון שעשה עבודה נפלאה. ביתם של בני הזוג ממלא את הבמה, וכמובן חדר המגורים תופס את החלק הארי ממנה, ובאופן זה כל ההתרחשויות המשמעותיות הן בחדר המגורים אשר אינו מקום אינטימי, אלא פתוח לכל. התרגום קולח, קצבי, שנון ומצליח לדקור ולהכאיב ובד בבד להצחיק. עבודת הבמאי עם השחקנים נפלאה, והוא הצליח להפיק מהם את המיטב. ההצגה מתנהלת ללא הפסקה ואורכה כ- 105 דקות, ודווקא בהצגה כזו חשוב לא לקיים את ההפסקה, שכן הריכוז והקשב מצד הקהל חשוב מאוד עקב ריבוי הפרטים.

התפאורה והתלבושות עוצבו ע"י נטע הקר, והיא עשתה עבודה נהדרת. התפאורה מרשימה מאוד, ומתארת היטב את ביתם של מרתה ושל ג'ורג', שהם אנשים בעלי מעמד, בין אם מתוקף השתייכותו של ג'ורג' לסגל המרצים ובין אם מתוקף היותה של מרתה בתו של נשיא האוניברסיטה. התלבושות הותאמו ככפפה ליד לכל אחת ואחת מהדמויות - מרתה לבושה בשמלות קצרצרות וחושפניות אשר תואמות את מזגה החם, ג'ורג' חנוט בחליפה בגוונים חומים המבגרות אותו, האני לבושה בבגדים עדינים ושמרניים וניק לבוש בחליפה אופנתית בעלת מראה רענן.

התאורה שעיצבה פליס רוס הייתה יפה מאוד ויצרה תחושה של חלוף השעות במהלך הלילה. כמו כן, המוסיקה שעליה היה אחראי אלדד לידור התאימה לתמונות השונות ולמתרחש בהן.

כאמור, את ההצגה מובילים ענת וקסמן וגיל פרנק, אשר עושים עבודה מצוינת ויש להם כימיה נפלאה יחד. ענת וקסמן בתפקיד מרתה גילמה היטב את הדמות - בתו של נשיא האוניברסיטה, אשר נוזפת בבעלה ומקניטה אותו בכל הזדמנות, למרות שברור לה שהוא היחיד שמבין אותה ולדבריה אוהבת אותו. גיל פרנק בתפקיד ג'ורג' מגלם תפקיד שונה לחלוטין מתפקידים שגילם עד היום, ובתחילת המחזה הוא הגבר הכנוע, אשר אישתו היא זו שלובשת את המכנסיים בבית. הוא מאפשר לה לקנטר אותו ולרדות בו כל אימת שתרצה, אולם ככל שהשיחה הופכת להיות יותר ויותר קולחת, כך המשחקים הופכים לחולניים יותר ויותר, והוא הופך את עורו, ומתגלה כאכזרי, כממורמר וכמטורף. מרתה וג'ורג' מקצוענים ותזמון התגובות שלהם זה לזה ולאורחיהם מושלמים, והם שקועים במשחק שלהם, אשר נתון לשינויים ספונטניים אם כי במידה מסוימת. שני השחקנים נכנסו באופן מעורר השתאות לנעליהן של הדמויות, והדבר בא לידי ביטוי באינטונציה שלהם ובשפת גופם, ובלי צל של ספק מדובר בשני שחקנים מעולים. במקום מסוים הרגשתי שגם חייהם האישיים משתקפים בהצגה זו, והכאב שהם חוו בשנים האחרונות בחייהם בא לידי ביטוי באופן בולט.

ירון ברובינסקי בתפקיד ניק היה מצוין, וגילם היטב את דמותו של הביולוג השאפתן, אשר לא בחל ואינו בוחל באמצעים על מנת להגשים את רצונותיו. הוא מבין שגם הוא ואישתו מהווים כלי משחק עבור מרתה ועבור ג'ורג', אך בד בבד ברור לו שעל מנת להשיג את האינטרסים שלו הוא חייב לקחת חלק במשחק ולהיות כפוף לכללים אשר מוכתבים ע"י ג'ורג' וע"י מרתה. נטע גרטי בתפקיד האני אף היא הייתה נפלאה, וגילמה היטב את דמותה של הרעיה השברירית והתמימה אשר תגובותיה הגופניות מושפעות יתר על המידה ממצבה הנפשי.

סיכום : הצגה מעולה בבימוי מצוין ובביצוע של קוורטט שחקנים משובח. אל תחמיצו!