ה"חשבון" הוא מחזה מאת ג'ון הרברט אשר נכתב בשנת 1969, ועוסק במאבק ההישרדות היומיומי של נערים במוסד לעבריינים צעירים, במהלכו הם מבינים שיש בכך רק מפסידים, ונשאלת השאלה מה כל אחד מהם מוכן להקריב על מנת לשרוד. ההצגה מועלית בימים אלו כהצגת אורח בתיאטרון הספרייה ברמת גן בכיכובם של בוגרי בית צבי - מחזור מ"ו.

 
המחזה נפתח עם הגעתו של סמיטי למוסד לעבריינים, והוא מצטרף לתאם של קוויני, של רוקי ושל מונה. במהלך ההצגה הקהל נחשף לקורותיהם של הנערים במוסד ולמאבקם המתמשך, העיקש והיומיומי. הם נאלצים מדי יום להתמודד עם אתגרים חדשים ולהיכנע לתמרוני נערים מסוימים אשר קנו לעצמם מעמד במוסד. לכל אחד מהנערים יש סיפור משלו וישנה אישיות מיוחדת, אשר הודות לה הוא מוצא את עצמו משתייך למשפיעים או למושפעים.

 
המחזה אשר תורגם ע"י אהוד מנור רווי בעגה אשר אופיינית למוסדות לעבריינים ולבתי כלא, בהם כל דמות או מקום זוכים לכינוי מיוחד, ודוגמאות לכך הן : רפת (חדר אוכל), חזיר (סוהר), חדר דרקולה (צינוק) ועוד. לאור זאת, על הצופה להיות עקבי ולהקשיב היטב לדיאלוגים, ורק כך יוכל להבין את המתרחש. כמו כן, המחזה וגם התרגום כוללים שימוש בשפה וולגרית, אשר גם היא אופיינית ומתאימה לאווירה, אך לעתים מצאתי אותה מוגזמת מעט.

 
כתיבת המחזה הושלמה בסוף שנות הששים, כאשר הוא שיקף את המתרחש במוסדות לעבריינים צעירים באותה התקופה, ואחד הסרטים דווקא שמשקף מציאות תקופתית זו בצורה מצוינת הוא "סליפרס" (1996). כמו כן, הומוסקסואליות באותה התקופה הייתה בגדר טאבו בקרב הציבור, וכיום המצב כבר אינו כזה, כך שבמקום מסוים מצאתי את המחזה בתצורתו הנוכחית כלא רלוונטי. ייתכן שבעיבוד מחודש המותאם לימינו היה ניתן להשיג יותר.

 
הבימוי של יובל מן (בוגר בית צבי מחזור מ"ו) היה טוב מאוד, והוא הצליח לעצב ולהמחיש היטב את החדר הקטן שבתוכו מאוכלסים ארבעה נערים, כמעט ואין בו פרטיות. הוא אמנם גלוי כלפי הקהל, אולם מאחור מוצבים סורגים גבוהים, ולאורך ההצגה הדלת נפתחת ונסגרת שוב ושוב, דבר אשר מביא לידי ביטוי בצורה מוצלחת את האווירה החונקת ואת היעדר תחושת הלבד. כמו כן, ניכרה שהתבצעה עבודה טובה עם השחקנים, שכן כל אחד מהם נכנס אל הדמות היטב, והביא לידי ביטוי את ייחודיותה.

 
הבמה שעוצבה ע"י סלבה מלצב התאימה למקום בו מתרחשת העלילה, וה שימוש באביזרים מינמליים הצליח להעביר את המסר. כמו כן, עצם העובדה שההצגה מתקיימת באולם קטן ואינטימי (אולם אלי ליאון בבית צבי), מאפשרת הזהות גדולה יותר של הקהל עם הדמויות ועם התהליכים שהן עוברות. התלבושות עליהן היה אחראי שחר פרץ - סרבלים בצבע כתום הנושאים עליהם את מספרו של העבריין  - התאימו להצגה בצורה טובה מאוד.

 
העלילה כאמור נסובה סביב הגעתו של סמיטי למוסד, ודמותו מגולמת בצורה מצוינת ע"י שחר פרץ, אשר במהלך לימודיו בבית צבי התבלט בעיקר במחזות זמר ("סינדרלה", "חתולים", "שיער" ועוד), אך בעיני כאשר גילם את דמותו של פיפן (במחזמר "פיפן") הוכיח שאינו רק רקדן מוכשר ובעל נוכחות וקסם, אלא גם שחקן מוכשר. שחר עיצב בצורה ראויה להערכה את דמותו של הנער בן הטובים והמנומס אשר מגיע למוסד כשהוא תמים, חושש ובעיקר נתון למניפולציות, ועד מהרה הוא מבין שכדי לשרוד הוא אינו יכול להמשיך ולהיות קורבן. הוא עובר את התהליך המשמעותי ביותר במחזה, כך שהפך לאסרטיבי ואולי אף תוקפן, מניפולטיבי ובטוח בעצמו. כמו כן, האינטונציה ושפת הגוף שלו הביאו לידי ביטוי את השינוי שהוא עבר.

 
בתפקיד רוקי משחק בד"כ אלון גאווי, אשר עקב מחלה הוחלף ע"י יובל מן. יובל מן גילם בצורה טובה מאוד את דמותו של הנער בעל הוותק הרב יחסית במוסד, אשר הספיק לקנות לעצמו מעמד בקרב העבריינים האחרים ובנוסף לכך גם בקרב הסוהרים. הוא מודע לחומר מפליל לגבי אחד הסוהרים, ומשתמש בו ברמזים מול הסוהר על מנת להשיג את מבוקשו. כמו כן, יובל הביא לידי ביטוי את החזות המאיימת של רוקי, והבליט את יכולותיו המניפולטיביות בעיקר מול סמיטי.

 
תדהר יששכר בתפקיד קוויני עיצב דמות ססגונית, מעניינית, מצחיקה, אשר שברה את מעטפת הרצינות של ההצגה בצורה מוצלחת. קוויני הוא דרמה-דראג-קווין אשר ידו בכל ויד כל בו, מטריד, מתריס ואינו בוחל בדבר, ונראה כי הוא גם נהנה מכך. המשחק שלו היה עקבי ומשכנע, וניכר שהוא נכנס לנעליה של הדמות היטב.

 
דניאל סליצר בתפקיד מונה היה טוב מאוד, וגילם את הנער אשר באופן קבוע נופל קורבן, ותחושתו היא שהוא האשם בכך. הוא הביא לידי ביטוי את האמונה של מונה כי כל מה שקורה לו הוא תוצאה ישירה של התנהגותו, גם אם אין הדבר כך. מבטיו וקולו החנוק עשו את שלהם, והתאימו מאוד לאופייה של הדמות.

 
אבי עדוי היה טוב מאוד בתפקיד הסוהר, אשר משפיל את הנערים הצעירים ומתעלל בהם, גם אם באופן מילולי בלבד. מאידך, החרב מונפת לנגד עיניו מצד רוקי ומאוחר יותר מצד סמיטי, והוא חושש לאובדן מקום עבודתו, ועל כן נכנע למבוקשם. יחד עם זאת, לדעתי, מדובר בתפקיד דומה מאוד לתפקידים אחרים שגילם בעבר, אם כי הוא מצליח לגלם דמויות אלו בצורה מקצועית ומשכנעת.

 
בנוסף, בהצגה משתתף יוני קצב, תלמיד שנה ב', בתפקיד הנער החדש אשר מגיע לתא לאחר עזיבתו של מונה, ושוב נדמה שהתהליך חוזר על עצמו, והוא נמצא בדיוק באותו המקום שבו היה סמיטי כאשר הגיע למוסד.

סיכום : בימוי טוב מאוד, משחק אמין ומשכנע, אך המחזה מיושן וכמעט שאינו רלוונטי.

התמונה מתוך אתר בית צבי.