"מארה / סאד" הוא מחזה מאת פטר וייס, סופר גרמני אשר בתקופת מלחמת העולם השנייה עבר לשוודיה., והוא עוסק ברדיפתו וברציחתו של ז'אן פול מארה, כפי שהוצג ע"י שוכני בית החולים הפסיכיאטרי בשרנטון בהדרכתו של המרקיז דה סאד. יצוין, כי הבמאי הבריטי פיטר ברוק העלה את המחזה בבימויו בשנת 1964, ואף הפיק סרט ע"פ המחזה בשנת 1967. בישראל המחזה עלה במסגרת תיאטרון חיפה, ובימים אלו עולה המחזה בבית צבי בהשתתפות תלמידי השנה השלישית.

בשנת 1808, תקופת שלטונו של נפוליאון, מעלים במוסד לחולי נפש מחזה על רציחתו של ז'אן פול מארה, אחד מגיבורי המהפכה הצרפתית. עלילת המחזה למעשה מתארת את ההיסטוריה דרך עיניו של המחזאי, ובאופן זה הוא משקף את דיעותיו הפוליטיות והחברתיות, לפיהן האינטרסיים האישיים גוברים על טובת הכלל וכמובן עולים נושאים כמו שחיתות, קנאות ועוד. המרקיז דה סאד אושפז בביה"ח הפסיכיאטרי שרנטון בעקבות עבירות מוסר, וכתב מחזות אשר הוצגו ע"י החולים בפני מוזמנים, והוא נפטר במהלך שהותו בביה"ח. ז'אן פול מארה היה אחד מגיבורי המהפכה הצרפתית אשר קרא לסיום השלטון המלוכני, ולבסוף נרצח ע"י שרלוט קורדיי באמבטיה, שם בילה את רוב שעות היום עקב מחלת העור שלו. בנוסף לדמויות אלו, הוכנסו למחזה דמויות אחרות מתוך ההיסטוריה הצרפתית.

המחזה עצמו נחשב בעיני רבים כאחת מיצירות המופת של המאה העשרים בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ולמעשה מדובר ב"תיאטרון בתוך תיאטרון", קרי חלק מהשחקנים מגלמים דמויות כפולות - מאושפז בבית החולים המגלם גם דמות בהצגה. בנוסף, המחזה כתוב בשפה גבוהה ופואטית, ומשולבים בו שירים. כמו כן, חלק מהדמויות משמשות כמספרות וכמשקיפות מהצד ולעתים תפקידן להסביר את המתרחש. מצאתי את המחזה כמשעמם, היות שהוא רצוף מונולוגים ארוכים מאוד אשר מצריכים ריכוז רב, ובכל זאת קשה למצוא בהם עניין. דווקא סיפור המסגרת היה בעיניי מעניין יותר, כלומר, התנהלותם של חולי הנפש במסגרת ההצגה שהם מעלים היוותה עבורי את מוקד העניין בהצגה.

הבימוי של אתי רזניק ע"פ התרגום למחזה של אברהם הוס היה, לטעמי, לא מעניין ואף עמוס וצפוף יתר על המידה. היות שההצגה מועלית באולם תיאטרון הספרייה שהבמה בו קטנה יחסית, ומשתתפים בה כ- 20 שחקנים, הבמה צפופה מאוד, ולכן קשה להתמקד בכל פעם בדמות מסוימת, מה גם שכל השחקנים נמצאים במשך ההצגה על הבמה. למעשה, ההצגה שמעלים חולי הנפש מוצגת בפני מנהל בית החולים ובני משפחתו, והם יושבים בצד הבמה כצופים בהצגה, אולם התנהלותם לאורך ההצגה אינה חיונית, ולא הייתה להם תרומה כלשהי. יתר על כן, הבמאית בחרה למקם חלק מהשחקנים מחוץ לאולם ועל הבמה תוך כדי כניסת הקהל, דבר שאינו לטעמי, ואני באופן עקרוני מעדיף שכניסת השחקנים תהיה לאחר הרמת המסך. זאת ועוד, אמנם לא קראתי את המחזה, אך תחושתי היא שמקומו של סאד אמור להיות דומיננטי הרבה יותר בכל ההמולה סביבו, ואולי אפילו גס יותר.

זאב לוי עיצב את בית המשוגעים בצורה מוצלחת - נורות פלורסנט המאירות באור לבן, קירות לבנים ומתקלפים ומראות מלוכלכות, אשר מצליחים ליצור אווירה אפורה ובמידה מסוימת גם מנוכרת. התלבושות שעיצבה אירנה שר התאימו לדמויות ולתקופה, אולם בחלק גדול מהן נעשה כבר שימוש בהצגות קודמות אשר הועלו לפני מספר חודשים. המוסיקה שהלחין אפי שושני הייתה יפה מאוד ושירתה את המחזה בצורה מוצלחת, והיטיבה לשנות את האווירה שהשרו המונולוגים.

לגבי רוב השחקנים אומר, כי הם הצליחו לעבוד על הדמויות בצורה יפה מאוד ומעוררת כבוד, וכל אחד מהם אימץ שפת גוף מיוחדת והבעות פנים אשר הקנו ייחודיות. אין ספק, שזוהי עבודה מאתגרת במיוחד, והיא דורשת עקביות ודיוק בפרטים, ורובם ככולם עשו זאת בהצלחה רבה.

אפי ביבי בתפקיד המרקיז דה סאד היה לדעתי מצוין, והנוכחות והכריזמה שלו מורגשות. הוא שולט היטב בשפה ובדיקציה, והוסיף עוויתות עקביות בראשו, אם כי יש לזכור שלמרות שמדובר בבית חולים פסיכיאטרי, המרקיז דה סאד נכלא שם עקב עבירות מוסר, ולא היה חולה בנפשו. יחד עם זאת, כפי שציינתי קודם לכן, אני מעריך שמקומו של המרקיז דה סאד במחזה אמור להיות דומיננטי יותר, שכן אחרי הכל הוא המחזאי, הבמאי והמנהיג. אחת התמונות המרשימות בהצגה היא התמונה המתארת את העינויים שעבר המרקיז דה סאד, ובמסגרתה שרלוט קורדיי מצליפה בגבו. נדמה כי הוא נהנה מכך, ואף רואה בחוויה זו של עינויים כחוויה משחררת, ואולי יש בכך רמז נוסף לאופיו הבהמי, שלדעתי יש מקום להביאו לידי ביטוי ביתר שאת.

גיל רשף בתפקיד ז'אן פול מארה היה גם מצוין, ונראה כי הוא נכנס בצורה טובה לנעליה של הדמות, והסבל הנפשי שלו מקרין על הסבל הגופני ולהיפך. יחד עם זאת, לעתים הרגשתי שהוא מתאמץ לצעוק שלא לצורך, אך בשפת גופו המחיש בצורה טובה את סבלו ואף את רעיונותיו הקוראים לשחרור שיבוא בעקבות המהפכה. בתמונת הסיוט הוא היה טוטאלי ומתמסר, ועל כן הצטייר כאמין ומשכנע.

דודי גזית בתפקיד הכרוז הוסיף גוון קומי ותפס מקום משמעותי כמספר העלילה גם בסיפור המסגרת וגם בסיפורו של מארה. הוא אפיין את הדמות במבט אחוז טירוף, ובעיניו הפקוחות לרווחה המתגלגלות מצד לצד, הצטיין בגילום דמותו של חולה הנפש. יתרה מזאת, ניכר כי הכרוז מבצע את תפקידו בהצגה במקצועיות, שכן הוא מעיר ל"שחקנים" האחרים, מתקן אותם כשהם משבשים את הטקסט וכדומה.

לירן אש בתפקיד דופרה היה מעולה, ובעיני הוא היה הבולט ביותר על אף שתפקידו יחסית משני. דופרה היה ז'ירונדיסט שהיה בקשר עם שרלוט קורדיי, מי שרצחה את מארה, ועל כן הוצא להורג. דופרה מצטייר כחולה מין, אשר אינו שולט ביצריו, ושולח את ידיו לכל עבר, והוא הביא לידי ביטוי את ההתקפים האלו בהפתעה אך בטבעיות. ללא ספק, הוא גילם את הדמות בצורה מצוינת וללא רבב.

ירדן קליין בתפקיד שרלוט קורדיי, רוצחתו של מארה, סובלת מבעיית דיקציה קשה מאוד, אשר הפריעה לי במיוחד. עיצורים מסוימים (ס', ש', צ', ת'...) אינם ברורים, ודווקא במחזה כזה, שבו השפה גבוהה ופואטית, יש לכך משנה תוקף. מסיבה זאת לא נהניתי מהמשחק שלה ומנוכחותה על הבמה.

ארבעה שחקנים מהווים מעין מקהלה : מיכל כחלון, גיא עקיבא, דוריס נמני ואריק מורדוך, והם מבצעים את תפקידם היטב ומגלמים את חולי הנפש בצורה משכנעת ואמינה, וכמו כן בקטעים המוסיקליים הם מגלים יכולות שירה והגשה טובות מאוד. בנוסף, תמר גייסט מלווה אותם בקולות רקע גבוהים שנעים להאזין אליהם.

את תפקיד קולמיה, מנהל בית החולים, גילם עמיר רנרט, והוא ומשפחתו (יעל אשר, רותם רוטשילד) היו הקהל אשר צפה בהצגה שהועלתה במסגרת בית החולים. כאמור, הם ישבו בצד הבמה, וצפו במתרחש, אולם נוכחותם לא הייתה חיונית, אם כי ברור לי שהם חלק מהמחזה. בעיניי היה ראוי למצוא את חיוניותם במסגרת הבימוי, שכן בתצורה הנוכחית אין להם תרומה למחזה.

עוד משתתפים בהצגה : ענבל איצקוביץ', ברק חודריאן, זיו פלג, שלמה שטרית, אנה רחמימוב, אביטל לדנר, רועי פרילינג, אור משיח, ליאוניד שניידרמן ואבנר נינו.

סיכום : מחזה שמציג בעיקר עבודה טובה מאוד של השחקנים, אך פונה לקהל יעד מסוים.

התמונה מתוך אתר בית צבי.