המתאבק הוא סרט קטן ומצויין שמרחיב את הלב.זהו סרט נאו ריאליסטי אמריקאי. הוא מציב גיבור בצומת דרכים קשה בחייו, מתאבק אגדי לשעבר שנאלץ להתמודד עם הזדקנות גופו, הכלי שלו, ומציאת עצמו בתחום אחר בחיים והחיים מקשים עליו.הסרט מתאפיין, כמו הגל האירופאי החדש, בתפאורה שנדמית מינימלית כדי ליצור אמינות מירבית בקיום המציאות שמול המצלמה, שוטים ארוכים ועריכה ג'אמפ-קאטית שיוצרים הקשר ריגשי/ויזואלי לקולנוע תיעודי וסיפור מלודרמטי השזור בעלילה יומיומית, איטית, שלא בוחלת בלהראות את הרגעים המתים של הגיבור, בהם הוא ישן או בוהה בתמונות עבר של עצמו.

הסרט נוצר מתוך ההתנגשות שבין הגיבור המיתולוגי שבא מאמנות שיקרית (היאבקות אמריקאית שכולה זיוף עם קצת תיבולים של כאב אמיתי) לבין האמת הקשה שבמציאות היומיומית, בה הוא נאלץ למכור גבינה במעדנייה שבסופרוכך אנחנו נחשפים, בסצנה שהקולנוע הומצא עבורה, לעמדת המעדנאי מול דרישותיהם של הלקוחות השונים ובמקביל מבינים שלכל מעדנאי סיפור משלו (למי שלא הבין עד כה).

הסרט מסתיים בסוף פתוח משום שאין לו סוף, זכינו להצצה לחייו של מתאבק מזדקן, לחייו של איש שאחז בתהילה והסרט לא מחליט עבורו מה יהיה עתידו, אלא רק מראה לנו את לבטיו והחלטותיו. יש שיגידו שהוא מתאבד בסוף הסרט אך זה עניין לפרשנות. דרך הגיבור הראשי, שאנחנו מציצים בחייו, אנחנו נחשפים לחייהן של שתי דמויות אחרות, בתו שאנחנו מזדהים עם מצבה. אנחנו חוזים בחייו הריקניים של אביה ומבינים שהיא צריכה אבא יציב ומבינים אילו טעויות היא עושה בשם צדקתה, משום שאנחנו עדים לרצונו העז של אביה בחברתה ולחוסר יכולתו לשנות את הרגליו- אנושיותו- הסיפור הקטן שלה ושל אביה מעצים את הדואליות שבחיים, כולם צודקים וכולם מפסידים. 

הדמות השניה היא דמות המאהבת של הגיבור שרק היא נותרת צרימה קלה בחזות הנאו-ריאליסטית של הסרט בכך שהיא פועלת מתוך הצרכים של התסריטאי ולא מתוך האמת שלה, אך יחד עם זאת גם היא חושפת אותנו לעוד פן בפסיפס החברתי הקטן שבסרט, אמהות חד-הוריות.

ההצצה, שמציע הסרט הצנוע והרגיש הזה, מקסימה, מרגשת ונותנת תמונת עולם של מעמד הביניים ומטה של ארה"ב של ימינו.

הא כן, אין על שחקן מדהים כמו מיקי רורק לתפקיד הזה, שדורש איפוק ועומק רגשי- כוחו של רורק בעדינות הנפש שלו הסותרת את עוצמותיו הפיזיות.

זה מה שמשך אותי ללכת לסרט הזה, זה סרט שיש במרכזו דמות, בן אדם.

השילוב בין הניאו ריאליזם האירופאי, שמצייר מצב, לתפיסת הסיפור הנוקשה האמריקאית, שדורשת סיפור עלילה ברור העובר על דמות שמשתנה במהלך הסרט, יוצרת את הסרט האנושי והמעניין הזה, קהל לא חייב להשתעמם בשם התחכום והפיוטיות ובסרט הזה הוא מקבל פיוטיות ביחד עם דמות, ברורה ופיוטית בעצמה, שניתן להזדהות איתה. אולי גם מכאן חולשתו של הסרט, חוסר בחירה ברור בין פיוט, חוסר שבירת הריאליזם לטובת תסריט, למלודרמה, הלבשת סיפור למציאות ובכך קיצור "זמן המציאות" שבתהליך שעוברות הדמויות.

עוד סיבה שמשכה אותי לסרט הייתה הסקרנות להכנס לעובי הקורה של תחום ההאבקות ההזוי הזה, שכולו שמות, כותרות ואביזרים חיצוניים והסרט סיפק את צורך ההצצה שלי והביט בתחום הזה לא מלמעלה או מבחוץ אלא מבפנים. וזאת ע"י שילוב "לא שחקנים" אנשים מהשטח האמיתי של תחביב ההיאבקות, לצד שחקנים המלוהקים כדי ליצור אמינות ולא למטרת בידור או סימון, ולכן, בין השאר, נהניתי ממנו.

לבלוג של ברברה מיכאלי