אנסמבל תמונע במסגרת תיאטרון הפרינג' מציג את ההצגה"איכה" המוגדרת על ידו כ"מעשיות ישראליות". ההצגה מורכבת מ-12 קטעים (מעשיות) ללא קשר ביניהם כאשר הרעיון המרכזי הוא לנגוע ב-12 עניינים שונים מהמציאות האכזרית מאוד שלנו. הכל נאמר ללא רמזים, לא כדרך אגב אלא בצורה ישירה, בצורה ברורה ומובנת לכל.

אין בהצגה "פרות קדושות". היא נוגעת ומטפלת בנושאים שונים גם בכאלו שנחשבים "טאבו" ומצליפה ללא רחם. לפעמים הדברים נאמרים בנועם ,לפעמים בצורה בוטה ולפעמים בצורה שמיעוט מהקהל יחשוב שהצורה וולגרית. אנו מודעים לכל הדברים שבהם ההצגה מטפלת והם נראים ידועים לכל. השאלה הנשאלת בהצגה היא אם כך "איכה" היכן אתה, האם אתה לא רואה כל זאת, מדוע אתה מרשה לזאת לקרות מדוע אינך מונע זאת, אוסר זאת, מטפל ומשנה.

אל מי השאלה מופנית.זאת בעצם השאלה וכל אחד יבין את הכוונה כרצונו. יש שיפנו את מבטם למעלה ויש אלינו. יש שיביטו אל העולם ויש אל שכנינו. מטרת ההצגה להפנות את תשומת ליבנו אל דברים מסוימים,דברים שאנו יודעים אותם, חווים אותם ,יום יום הם עוברים לידינו ואין מושיע.

כל ה"מעשיות" מוגשות בדיבור, שיר וריקוד על ידי חמישה שחקנים ופסנתרן מעולים כאשר בכל קטע הם מגלמים בכשרון רב טיפוסים שונים. נהניתי מאוד ממשחקם של כולם. כל אחד גילם את תפקידיו בצורה שונה מעניינת ומרתקת. כתב וביים אייל וייזר בצורה מושכת, מעניינת, בנימה בידורית שעזרה להעביר את הנושאים הקשים בצורה חלקה. המוסיקה של טל בלכרוביץ היתה מתאימה מאוד לכל קטע וקטע על פי הנושאים והניהול המוסיקלי שלו של  הערב תרם רבות להצלחתו.  לוותה אמנותית לילך דקל המשמשת כיועצת אמנותית בתיאטרון ולה נזקפת חלק מהזכות לרמה הגבוהה של ההפקות המעולות בתמונע. ליווה בפסנתר בצורה מעולה אורי גורן והאחראית לתנועה היתה אוסנת קנלר.  

בין הנושאים שהערב טיפל והזכיר, ילדות ומין (חן חן והפושפיש)-"ילדה תפתחי ת'פה אני גומר" יחס הצבא אל הערבי (החסידה באה לבקר) "החייל אינו נותן לצאת בכלל ובינתיים סועה רטובה. הזמן עובר והעובר מת". "אם אין כאן חוק וסדר נפגש אצלי בחדר"(הפסולת לפח וחסל).

לא רק בנושאים פוליטיים ומין מטפלת ההצגה אלא גם בנושאים שאינם על סדר היום של כולנו כגון האקולוגיה ושפיכת הפסולת לים (הסלמונלה והים). אפרת ארנון גילמה מצויין את האישה המופקרת בהריון העומדת ומחכה מתחת לפנס "אולי עוד ארקוד עם בוגר הטייסת או איש מהכנסת, השולט או נשלט"..."במקצועה האישה מרגישה...שוב שייכת גם כאן כמו שהרגישה בארץ מוצאה".

החיצים מופנים אל שכבות מסוימות בתוכנו,אל עדה שיצאה לנשותיה שם לא מחמיא. תחיה הסטיגמה ( רנדבו) בהמשך מטפלים בצביעות הלא מוסרית והסוטה של הדתי (הישבן השובב) הרכילות הנשית והעדפת החומר הקל על הכבד והרציני מטופלות ב(השלישיה הסודית). על מה חולם אחמד. על מה שהרגילו אותו מילדותו כאשר שיחק באבנים כמשחק לילדים שבמרוצת הזמן הפכו לכלי מחשיט ועל חלומו להיות שהיד ולפגוש כך בתולה בולעת (החלום של אחמד).  

לקראת הסוף ב(האיבר המפוזר) העורב מחכה לשללו. איברים מפוזרים בשדה הקטל אך לשוא כי שודדי האיברים מקדימים אותם ו"מממנים קניה של נכס עם עוד איבר לעוד פציאנט". לאחר כל זאת,לאחר שאין משגיח. לאחר שאין מושיע, בא שאלת הילד התם לאימו "האם אהיה כשאהיה גדול או בקרוב אלך מכאן"...,   אלהים לא גר כאן יותר. האם הוא טס לסין.נצא לחפש. מחכים לנס.איש אינו מבין מדוע נעלם הוא"...איכה.  

לראות או לא לראות: הצגה עם תוכן קשה, מוגשת היטב, משחק ובימוי טובים מאוד. פוקחת עיניים שלרבים נסגרו.