המחזה "ענבי זעם" מאת פרנק גאלאטי הוא עיבוד למחזה של הרומן הנודע מאת ג'ון סטיינבק (1939), אשר גם נושא את אותו השם, ולמעשה מתאר את אחת התקופות הקשות ביותר בהיסטוריה האמריקאית - השפל הכלכלי הגדול, ומכאן גם הרלוונטיות המשמעותית לימינו. יצוין, כי בשנות הארבעים זכה סטיינבק בפרס פוליצר, ומאוחר יותר בשנות הששים זכה בפרס נובל לספרות, והרומן עצמו עובד גם לסרט הקולנוע הקלאסי בכיכובו של הנרי פונדה. בארץ המחזה הועלה בתיאטרון הקאמרי ובימים אלו הוא מועלה בבית צבי בהשתתפותם של תלמידי השנה השלישית.

העלילה מגוללת את סיפורה של משפחת ג'וד, משפחה קשת יום מאוקלהומה, אשר מחליטה להגר מערבה לקליפורניה בעקבות השפל הכלכלי הגדול בארה"ב של שנות השלושים. המשפחה איבדה את אדמותיה, ומחליטה ללכת בעקבות הסיפורים אודות השפע בקליפורניה ולפתוח שם דף חדש תוך הבטחת עתידם. בני המשפחה ומספר מכרים יוצאים למסע מערבה במשאית מאולתרת ועד מהרה הם מגלים שאינם היחידים אשר נשבו בקסמיו של החלום האמריקאי, וישנם עוד רבים כמותם. המסע מניע את תהליך התפוררותה של משפחת ג'וד, אשר נובע מגורמים שונים : ייאוש, אי הרצון לעזוב את הבית, אבטלה, עוני, איתני הטבע, אובדן ועוד, אולם לצד זאת היא מתאחדת בכל פעם מחדש בזכות הרצון לשרוד.

המחזה תורגם לעברית ע"י רבקה משולח, והשירים אשר משובצים בו תורגמו ע"י תומר זאב, אשר גם משחק בהצגה. יצוין, כי התרגום כולל שימוש בשפה קלוקלת, אשר מאפיינת את הדמויות, ובכך נשמרת אמינותו של המחזה.

הבימוי של עידו ריקלין מצוין, ובכל פעם שאני צופה בהצגה שהוא מביים, אני מגלה כי הוא מצליח ליצור מצבים ריאליסטיים תוך שימוש במינימום של תפאורה ושל אביזרים ותוך הפגנת יצירתיות. הוא היטיב לעצב את מסעה של המשפחה על במה קטנה ומכוסת חול, תוך התאמתה לשינויים הדינמיים אשר נובעים מהמסע עצמו, ובאופן זה הוא עיצב היטב נהר ע"י שורת קערות ארוכה, משאית מקרטעת ע"י שילוב של מספר סולמות ושל קרשים ועוד.

יצוין, כי הקהל חש שותף למסע של המשפחה למרות השינויים הקטנים בתפאורה ולמרות העובדה שאין במסע תנועה של ממש, ובכך הצלחתו. זאת ועוד, הוא יצר בהצגה מספר תמונות אשר מעלות הבזקים של יצירות אומנות מפורסמות כדוגמת "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י ואחרות. כמו כן, ניכר כי הוא נתן הדרכה טובה מאוד לשחקנים, שכן קיימת תחושה שכל אחד מהשחקנים המשתתפים בהצגה מבין את מאפייניה של אותה התקופה, וגם כאשר הם אינם נמצאים בקדמת הבמה אלא ברקע, הם מגלמים את הדמויות תוך יצירת עניין.

עיצוב הבמה שנעשה ע"י יוסי בן-שושן בוצע היטב בהתאם לתפיסתו של הבמאי, ובעיני כאן באה ההוכחה לכך שפחות זה הרבה יותר, והתלבושות אשר נבחרו ע"י אורן דר התאימו היטב לדמויות השונות והיו ברוח התקופה בה עוסק המחזה.

בנוסף, השחקנים קיבלו הדרכת תנועה וטקסט מגיא אלון, והדבר בוצע היטב, שכן כל אחד מהשחקנים דיבר בעקביות בשפה עילגת אשר אופיינית לתושבי האזור, וסיגלו לעצמם שפת גוף אשר מתאימה לכל אחת ואחת מהדמויות. התאורה שעוצבה ע"י עדי שמרוני מצוינת ויש לה תפקיד מכריע בהצגה, שכן היא מהווה אמצעי ליצירת חלק נכבד מהתפאורה.

למרות הבמה הקטנה לכאורה, בהצגה משתתפים 22 שחקנים ושחקניות, וחלק מהם מגלמים מספר תפקידים שונים זה מזה, ונראה כי הבמאי הקדיש תשומת לב רבה לעיצוב כל הדמויות, ראשיות ומשניות. כמובן, לא ניתן להתייחס בשורות אלו לכל אחד ואחד מהשחקנים אשר משתתפים בהצגה, ולכן אתייחס בעיקר לתפקידים הראשיים.

בתפקיד ראשי המשפחה, אבא ג'וד ואימא ג'וד, סטס אפונביץ' והדס ביטון, והם מגלמים את התפקידים בצורה טובה מאוד, והם עמדו בהצלחה בגישור על פער הגילאים. סטס הביא לידי ביטוי בצורה טובה את הייאוש ואת אזלת ידו אשר אפפו את אבי המשפחה ככל שהמסע מתקדם, ומאידך הדס תפסה מקום דומיננטי כמקבלת ההחלטות במסגרת המשפחתית תוך הפגנת דאגה, רגישות ורצון לשמור על המשפחה מלוכדת ככל הניתן.

חן נוכר בתפקיד טום, הבן אמצעי, שהוא גם הבן האהוב, היה טוב לפרקים. תחושתי היא, שהוא אינו מצליח לשמור על משחק עקבי ואמין לאורך כל ההצגה. טום מתגלה במחזה כתוקפן וכחמום מוח, אולם גם כרגיש במיוחד במסגרת המשפחתית, והעובדה שהוא מתפרץ באופן קיצוני לכאן או לכאן, הייתה מורגשת יותר במובן התוקפן ופחות במובן הרגיש.

שלומי לוי בתפקיד נוח, הבן הבכור, היה טוב מאוד, והוא גילם היטב את דמותו של הבן אשר נוהג להתבודד, ואינו חש שהוא משמעותי עבור המשפחה, בפרט כאשר טום, הבן האמצעי, הוא גם הבן האהוב. כאשר הם מגיעים אל הנהר, הוא מחליט לנטוש את המשפחה וללכת לאורך הזרם. יובל טננבאום בתפקיד אל, הבן הצעיר היה מצוין, הנוכחות שלו על הבמה מורגשת, והוא עיצב באופן מוצלח את דמותו של הנער בן ה- 16, אשר מגלה את מיניותו מחד בחיזורים אחרי נשים, ורוצה להוכיח את בגרותו מאידך בעניין שהוא מגלה במכוניות ובכך ששיפץ את המשאית והכין אותה אל המסע. לורן סביר בתפקיד רותי, הבת הקטנה, הייתה מצוינת, וגילמה היטב את דמותה של הילדה, אשר אינה מבינה לגמרי את מה שמתרחש סביבה, ובמשחק שלה במיוחד הבחנתי בכך שהיא חיה את הדמות גם ברקע.

גל בן-עזרא בתפקיד חבצלת השרון, הבת הנשואה הייתה מצוינת, ובמהלך המסע היא עוברת תהליך משמעותי יחד עם בעלה, קוני ריוורס, אותו גילם היטב אמיר שורש. הם יוצאים למסע מלאי תקוות וחלומות עבורם ועבור התינוק שעתיד להיוולד להם, ומתכננים עתיד מזהיר, אך ככל שהמשפחה מתקרבת לקליפורניה, התקוות והחלומות נסדקים ונשברים לרסיסים. חבצלת השרון נותרת שבורה לאחר שבעלה עוזב אותה בעקבות הייאוש, ויולדת תינוק מת, אולם בעקבות אובדנה היא מנסה להציל אדם הרעב למזון.

תומר זאב בתפקיד הדוד ג'ון היה מצוין, והוא הפגין את המטען הרגשי שהדמות נושאת בעקבות הטרגדיה שהיא עברה, לה איש מבני המשפחה אינו מודע. המסע יוצר עבורו רגעי שבירה רבים אשר מעוררים בו את הזכרונות, עמם הוא מתקשה להתמודד, ולכן הוא פונה אל הטיפה המרה.

גיל וייס בתפקיד ג'ים קייסי, הכומר, היה מצוין, והוא מגלם תפקיד אשר דורש יכולת פיסית גבוהה ויכולות משחק ורסטיליות. תפקיד זה אמנם אינו נחשב התפקיד הראשי בהצגה, אולם גיל מצליח באמצעות הנוכחות הבימתית שלו לעצב דמות מרשימה ומעניינית - כומר אשר איבד את אמונתו, אשר מצטרף למסע של המשפחה אולי מתוך רצון לעבור מסע רוחני ולמצוא את ייעודו מחדש, אשר לבסוף בא לידי ביטוי כמנהיג הפועלים במאבקם בבעלי ההון.

דניאל זמורה בתפקיד סבתא ג'וד הייתה טובה מאוד, וגילמה דמות אמינה למרות פער הגילאים המשמעותי, אולם עידן בורלס בתפקיד סבא ג'וד / שובת, אשר מוצא את מותו בתחילת המסע, בעיניי לא היטיב לשחק את דמות הזקן. כמו כן, ארצה לציין לחיוב את רועי גרין אשר גילם מספר תפקידים השונים מאוד זה מזה (בעל החניון / מנהל המחנה הממשלתי / שומר / גבר במחנה הקרובות), והקפיד על הניואנסים הקטנים במעברים ביניהם. בנוסף, ארצה לציין את לי מלכה אשר גם גילמה מספר תפקידים (כובסת / אליזבת סאנדרי / אגי ויינרייט), אשר הייתה משכנעת במיוחד בתפקיד אליזבת סאנדרי, האישה המטיפה אשר לוקה בנפשה.

כאמור, בהצגה ישנם שחקנים רבים, אשר לא אתייחס לכל אחד מהם בנפרד וביניהם : בן יפת (מיולי / קבלן חקלאי / שובת / מר ויינרייט), חנן סויסה (וילי / סגן השריף / שומר בחווה / גבר במחנה הקרונות), טלי ביק (אישתו של בעל החניון / אישתו של פלויד / נערה), רשף שדדי (האיש שחוזר מקליפורניה / "ראש העיר" הוברוויל / הגבר באסם), קרן סולקין (כובסת / אישה רעבה / נערתו של אל / גברת ויינרייט), אורי שדה (שוטר / קצין / שובת / גבר במחנה הקרונות), מאור בן-הרוש (פקח / מנהל חשבונות בחווה / ילד באסם), גיל צימרמן (פקח / פלויד נואלס).

סיכום : הצגה בבימוי מקורי ומיוחד, עבודה מוצלחת של השחקנים ומחזה מרגש, קשה אך מלא תקווה שרלוונטי גם לימינו. מומלץ בחום!

התמונה מתוך אתר בית צבי.