1) אתמול נגמרה העונה השביעית של הסיטקום הישראלי "החיים זה לא הכל", כשבסופו של דבר לא השתנה כלום - גדי (אבי קושניר) התארס עם קרן (סנדי בר) - אבל בסופו של דבר התברר שהיא ברחה מהמחלקה הפסיכיאטרית, והחתונה, כמובן בוטלה.

"החיים זה לא הכל" היא אחת מהסיטקומים הטובים שהיו בשנים האחרונות. השילוב של עידן אלתרמן (מיקי), שהתלבש מצויין על תפקיד העבד הנרצע, הטיפש והכפייתי, ענת וקסמן ואבי קושניר (דפנה וגדי הלא יציבים), שהיו נשואים עד העונה הרביעית, לצד הריבים הטיפשיים בין בתיה ומאיר והטמטום החיובי של בני קנובלר, עבד יפה. "החיים זה לא הכל" הצליחה להפוך לסדרה לא צפויה, שהחזיקה פה מעמד שבע עונות, למרות שכוכביה עשו המון דברים ותפקידים אחרים תוך כדי. הבעיה היא שבסופו של דבר מגיע המיצוי. הצופים מיצו את חוסר היציבות והשליטה בבעלה של אורלי, את העליבות של מיקי, את היחסים המבולבלים בין גדי למיכל/דפנה, את המונולוגים של מאיר ובתיה; הסדרה הפכה לשקופה מתמיד, כשברור לכולם שמיכל, בת זוגו לשעבר של גדי, תרצה לחזור אליו דווקא כשהוא יפסיק לחשוב עליה, וכשהיא תגיד שהיא לא רוצה אותו - ברור שהמצב יהיה הפוך. אפילו קשרים רומנטיים עם שחקנים אורחים בקושי היו עד פרק הסיום של העונה השביעית, כשגם כשהם היו הם נשכחו במהירות. את הקטע הבנו מזמן, עונה שמינית כבר תהיה משעממת ובנאלית מתמיד.

2) "החיים זה לא הכל", בדומה לכל תוכנית שקוראת לעצמה סיטקום, היא חיקוי של אותה סדרה נשכחת, נו איך קוראים לה, זאת שמריצים אותה בלופים בערוץ 2, שמחקים אותה בלי הפסקה, אה, נכון - "סיינפלד". אותה סדרה שסיימה את תפקידה לפני עשור ו-10 חודשים בטענת מיצוי (נכון כנראה - הם לא הצליחו לשחזר את העונה השביעית או השישית).

אפשר להגיד שהטכניקות שמשתמשים בהם בכל הסיטקומים הם בעצם טכניקות המאפיינות את סיטקום באופן כללי, ולא בהכרח את סיינפלד, ובעצם סיינפלד רק התחילה סגנון סיטקומי מסויים, שחוקה רבות בעולם ובארץ, אך אי אפשר להתעלם מהדימיון: גם ב"החיים זה לא הכל" יש הורים של אחד מדמויות במפתח, כשהאמא היא מטרידנית-פולנית שהבן שלה לא סובל אותה/לא מעוניין בחברתה (אם כבר מחקים את סיינפלד, שיילכו עד הסוף - בסיינפלד ג'ורג' לא סבל את הוריו וניסיונותו להיפטר מהם הדגישו את דמותו הבעייתית של ג'ורג'; ב"החיים זה לא הכל" גדי לא שונא את הוריו אלא סתם עייף מהם) ואבא עם עקרונות מוזרים, שנקלע תמיד לויכוחים קטנים, הזויים ופתטיים עם אשתו; גם ב"החיים זה לא הכל" יש דמות אובססיבית, נמוכה ולא מוצלחת; גם ב"החיים זה לא הכל" הדמויות הראשיות משחקות משחקי כבוד או סתם משנות את דעותיהם בטיימינג נוראי לעיתים; גם ב"החיים זה לא הכל" רצף טעויות יוצר משהו עקיף מוזר שפוגע בדמות מסויימת באופן לא צפוי. בפרק אתמול, למשל, מיקי וגדי דיברו על ה"אישה המושלמת", וכמו בסיינפלד ראינו את הקטע בו אחת הדמויות אומר משהו והשני מסכים, בגלל שיש להם עקרונות ואידיאולוגיות מסויימות. משהו בסצנה הזאת הזכיר בדיוק את "סיינפלד". סביר להניח שמישהו גנב מהשני, והניחוש שלי הוא שסיינפלד לא גנבו מעדי בנימינוב ודניאל לפין, יוצרי "החיים זה לא הכל", אלא דווקא להפך. מעבר לכך, בפרק הסיום של העונה השביעית התסריט היה כמעט התסריט של הפרק המגביל בסיינפלד: גם בסיינפלד, בפרק האחרון של העונה השביעית, הדמות הראשית לא יצאה מהפרקפציוניסטיות אלא פשוט קיבלה את בת הזוג האידיאלית - זאת שדומה לדמות הראשית, שמבינה אותה בדיוק ואפילו חושבת על אותו דבר. אחת הסצנות בפרק הסיום אתמול היה פשוט חיקוי מדוייק, אחד לאחד, לסצנה מקבילה ב"סיינפלד" (אז רואים את ג'רי וחברתו שמזכירה אותו בדיוק נהנים ביחד לקולות המוזיקה ברקע, כשהם משלבים יד ביד ומתווכחים לגבי הקורנפלקס האהוב עליהם), וזה כבר היה מצחיק מתמיד או מרגיז מתמיד.

למרות זאת, לזכותם של לפין ובנימינוב ייאמר שזה לא רק הם. החיקוי של נאור ציון ב"החברים של נאור" לסיינפלד פתטי בהרבה: גם יש 4-5 דמויות מרכזיות (בסיינפלד זה 4, ב"החברים של נאור" יש גם את עומרי, אבל הוא הדמות הפחות מורגשת), אחת מהן אישה, שיושבים בבתי קפה, מדברים על כלום, יוצאים לדייטים על כלום, כשהעלילה של "סיינפלד" פשוט מולבשת על "החברים של נאור". השיחים בין המשתתפים פשוט גנובים מ"סיינפלד", כשתמיד אחת הדמויות אובססיבית בנושא מסויים, תמיד זה ייגמר באיזשהו דייט שיתחיל טוב וייגמר בגלל שטות של ממש. מעבר לכך, גם "החברים של נאור" מתחילה במופע סטנדאפ של הדמות הראשית, אך לנאור ציון אין את היכולת להציג טקסט כמו סיינפלד, שגם כשטקסט לא מוצלח - הוא יודע להפוך אותו למצחיק. לציון פשוט אין את זה. 

גם הדמויות מולבשות במדוייק: לכולם ברור שדדי (יובל סמו) הוא המקביל של ג'ורג' קוסטנזה, נאור ציון הוא מקבילו של ג'רי סיינפלד ובני אבני (דניאל וייסמן) הוא מחליפו של קריימר - הגבוה הדומיננטי.

ברור שלהשוות בין סיינפלד לבין הדוגמאות שהובאו זה מצחיק, אך בהחלט שווה לבחון את הניסיון לחקות את סיינפלד ואת מידת ההצלחה.

החברים של נאור לא עוקצנית מדי כדי להיות המקבילה ההרבה הרבה פחות טובה של סיינפלד. היא טובה מדי כדי להיות "סיינפלד"; הדמות הראשית, ג'רי, היא הכי קשה לחיקוי: קל לחקות את האישה המושכת אך לא האידיאלית, שתמיד בסופו של דבר הדייטים שלה נכשלים בגלל שטויות והמנטליות שלה היא בעיה (איליין), קל לחקות את קריימר הגבוה אם יש לך הומור פיזי-פנטומימי מוצלח, קל לחקות את הלוזר העקשן והאובססיבי (ג'ורג') - אך מאוד קשה להיכנס לנעליים של הדמות הפלספנית, עוקצנית, צינית מאוד ואכזרית (ג'רי) - נאור כעצמו הוא כמו ג'רי סלב סוג ז', אך בניגוד אליו טוב מאוד, טוב מדי. בעוד ג'רי יושב בביתו ובעיקר צוחק על החיים של אחרים - נאור פחות מתעסק בהם ויותר מדי אנמי יחסית לדמות הראשית. גם ב"החיים זה לא הכל" לא נמצא פתרון - גדי (קושניר) לא מספיק אנרגטי וחכם כדי להיות סיינפלד, ובד"כ היחס שלו לסביבה הוא לחוץ ומשתמש ברמה נמוכה מדי (לדוגמא, הוא קורא למיקי מטומטם) כדי להיות הדמות חסרת החיים והעוקצנית. כדי להיות ג'רי אתה צריך להיות חד, ולדעת איך להתייחס לאדם שמולו. זה לא הכל: הסדרות המחקות מנסות ליצור מונולוגים חסרי תכלית שלא מצליחות להתמקד בעיקר, שהם הלחם והחמאה של "סיינפלד" - אם אחת הדמויות הראשיות יוצאות לדייט, כשהדייט אמר/אמרה משהו, אז הדמות הזאת תנסה יחד עם לפחות אחד מהרביעייה לנתח את המצב, גם אם הכוונה המקורית הייתה פשוטה וספונטנית. לדוגמא, ג'רי וחבריו שוברים את הראש בשאלה האם מרק זה נקרא ארוחה והאם ג'רי עדיין חייב ארוחה לקומיקאי המעצבן קני בניה, בעוד זה בעצם בכלל לא משנה - ואת זה בדיוק מנסים לחקות, אבל זה לא עובד. הדמויות כאילו אומרות את זה במהירות, כאילו כדי לסמן 'וי' על זה ש"הנה, אנחנו סיינפלד". "החברים של נאור", למשל, לא מסוגלת להחזיק במשך כמה דקות דיון ברמה גבוהה.

למרות זאת, ייאמר לזכותו של נאור ציון שהסיטקום שלו לפחות לא מנסה להיות אמריקאי, ובשביל זה הביאו את יובל סמו, שיהיה הישראלי הערס הממוצע, דמות שבלתי אפשרי למצוא בסיינפלד.

גם "קוויקי" של קשת היא חיקוי של סיינפלד מאחר וגם היא תמיד נגמרת בדייטים ביזארים שלא מצליחים, כשבסופו של דבר חוזרים לנקודת ההתחלה והדמויות הראשיות נשארות לבדן. למרות זאת, לזכותה של "קוויקי" חייבים לציין שהיא גם מצחיקה, בניגוד ל"החברים של נאור", והיא פחות צפויה מ"החיים זה לא הכל". "קוויקי" היא גסה בהרבה, אך פשוטה מאוד. ואולי מהבחינה הזאת צריכים להגיד מילה טובה: בעוד "סיינפלד" מתאמצת להיות מרומזת, כמה שפחות פרובקטיבית ומלאת פילוסופיות חסרות תכלית - "קוויקי" היא פשוטה, משוחררת יותר. שלא תבינו לא נכון: הפילוסופיות של "סיינפלד" לא רק שלא פוגעות בה - אלא עליהן הסדרה הזאת מתבססת והפכה לסיטקום הכי טובה שהיה, אבל המחמאות ל"קוויקי" שבתחום הזה פחות מחקה את "סיינפלד", היא ברורה יותר ומורכבת פחות מהחיקוי הקלאסי של סיינפלד.

לגבי "החיים זה לא הכל", נראה שהכותבים של הסדרה ויתרו מראש על הניסיון לייצר מונולוגים ברמה גבוהה, ולכן כשאחת הדמויות מפשלת, היא בד"כ תחטוף מטר קללות על ראשה. אולי זה דווקא טוב: אין פה ניסיון להיות חכמים, אלא יוצאים במסקנה חותכת ודעתנית בהרבה. לא מנסים להיות מתוחכמים יתר על המידה. 

לסיכום, חבל מאוד ששנים אחרי שסיינפלד ירדה התסריטאים והיוצרים הישראלים עדיין מעדיפים לראות את פרקי סיינפלד המשודרים נון-סטופ מלהיות קצת יותר יצירתיות. לפחות שינסו לטשטש את ההבדל מ"סיינפלד".

3) אז מי שרוצה לצחוק באחד משני הערוצים המרכזיים, ואני לא מדבר על לצחוק מהריבים של מנחם בן או לצחוק מהעליבות של משתתפי תוכניות הריאלטי בכלל, יכול למצוא את זה בשתי סדרות: "קצרים", בערוץ 2 ב-22:30, והלייט נייט של ליאור שליין (23:00, ערוץ 10).

קצרים אולי מבוססת על תוכנית מקבילה באנגליה, אך עם באמת תוכנית ברמה גבוהה, כשסגנון המערכונים הקצרים שלה לא מצוי הרבה בארץ. ההומור ה"הפוך", כלומר סיטואציות מהחיים רק באופן הפוך, כשלדוגמא אבא צורח על אשתו ומבקש מבנו לסגור את האוזניים שלו, כשלצופה אמור להיות ברור שהוא עומד להתפוצץ עליה - ואז הוא מתחיל לדבר בנימוס. הכוח של קצרים היה שהיא לקחה מקרים הכי פשוטים וכביכול משעממים בחיינו - והצליחה למצוא את הנקודה היצירתית שבחיים האמיתיים לא קורית. כלומר, כל מה שחלמתם להגיד בבדיחה במקום ציבורי ופחדתם לבזות את עצמכם - בקצרים אומרים את זה. אבל העונה היא נחלשה, כמדומני המערכונים התארכו, מה שפגע בייחודיות של התוכנית, ובמקום לצחוק מהיכולת להפוך סתם סיטואציה טיפשית למשהו מוזר או מצחיק - הם פשוט נחלשו. הכוח שלהם היה לספר בדיחה, רק באופן ויזואלי, ולעבור לנושא אחר, תוך כדי צחוקים על דברים קטנים, ופחות בדיחות סאטיריות/על מגזרים באופן סובייקטיבי יותר, אלא מבט אובייקטיבי על מה היה קורה אילו...

התוכנית של ליאור שליין מתבססת על קומיקאי אחד, ללא ספק אחד הטובים בארץ. התוכנית שלו מחולקת לשניים: המופע שהוא עושה והראיונות עם סלבים תרבותיים.

במופע ישנן פינות קבועות. אחת הפינות לוקחת נושא מרכזי אקטואלי, להגיד "למה...", ואז לענות כאילו ברצינות; פינה בעייתית היא כשמביאים שחקן קבוע (דוגמאת שירי גדני) שפעם אחרי פעם מחליף דמויות וצוחק על משהו, כששליין משמש על תקן המגיש המופתע שלא הזמין את הדמות הזאת או מנסה להיות הנורמלי, אבל בד"כ ההומור שם שקוף מדי. רמת ההומור נמוכה מאוד בפינה הזאת, אך לזכותו של שליין ייאמר שכשהתוכנית שלו מתבססת על קטעי פאנץ' שהם פחות פינג-פונג של דו שיח בין שליין לאורח ויותר צחוקים של שליין לבדו זה טוב יותר. בחלק השני, הראיונות, שליין מתמחה בלהגיב באופן ספונטני לסיפור של האורח, ופה נמצאת נקודה חשובה: שליין טוב יותר כשהוא ספונטני ולא מספר בדיחות בכוח. הבעיה היא שהראיונות האלה הם בד"כ מופע פתטי של יחצ"נות לטובת האורח, שבא כדי לפרסם את הספר החדש שהוא הוציא, התוכנית החדשה שהוא משחק בה או הדיסק החדש שלו, כשברור לכולם שמדובר במופע אינטרסנטי במיוחד. עוד יותר גרוע כששליין מאחר דמויות משמימות מ"הישרדות", ודואג להזכיר כל רגע את "הישרדות". לא צריך להיות גאון כדי להבין שערוץ 10 פשוט מנצל את ההזדמנות כדי להזכיר לנו שוב את תוכנית הדגל שלו, "הישרדות", שבעצם מחזיקה את הרייטינג של ערוץ 10, ואם הוא היה יכול - ערוץ 10 היה משדר כל יום פרק מ"הישרדות".